הקרב על התודעה מתחיל במסך | "צריך להחזיק את העט שכותבת את ההיסטוריה"

במשך שבע שנים ליווה אלי זינגר במצלמתו את תהליך הקמתה המחודשת של חומש. בעיניו, לא מדובר רק בסדרה דוקומנטרית, אלא בתיעוד היסטורי נדיר של יישוב הקם מחדש - כזה שלדבריו כמעט שלא נעשה בעבר.

בריאיון ליוני קמפינסקי בעמדת השידור של ערוץ 7 בכנס קטיף לאחריות לאומית ביד בנימין הוא מסביר מדוע בעידן הנוכחי הקרב על התודעה אינו פחות חשוב מהמאבק בשטח.

"זה פרויקט דוקומנטרי של שבע שנים, של תיעוד של יישוב שקם לחיים", הוא אומר. "אני לא חושב שהיה תיעוד היסטורי כזה של יישוב שעלה לקרקע. זה כמו לצלם את ביריה."

לדבריו, במשך שנים המחנה הלאומי לא השקיע דיו בהנחלת הסיפור שלו לציבור הרחב. "צריך להחזיק את העט שכותבת את ההיסטוריה", הוא אומר. "יצירות כמו הסדרה שעשינו הן מבחינתי יצירות שמשנות תודעה, ויש לזה חשיבות מאוד גדולה."

כאשר נשאל האם אין עדיפות לבנייה ולהתיישבות עצמה על פני יצירה קולנועית, זינגר השיב כי שני התחומים משלימים זה את זה. "נכון שקו המחרשה הוא קו הגבול, אבל סדרה כזו, עם מאות אלפי צופים והקרנות רבות, הוא סוג של מגבר. אם מצליחים לשנות את התפיסה לגבי מי הם אותם חלוצים שנמצאים שם, יש לזה כוח לא פחות ואולי אפילו יותר."

זינגר ניצל את הבמה גם כדי לקרוא להשקעה גדולה יותר ביצירה, בתרבות ובתקשורת. לדבריו, לצד תרומות למטרות חשובות אחרות, יש צורך להקדיש משאבים גם לעולם התרבות והמדיה. "אם העולם הערכי שלנו לא מקבל ביטוי באמצעים תרבותיים ותקשורתיים, ואם אנחנו לא צורכים תרבות שמנחילה רעיונות ומשנה תודעה - יש לנו עוד הרבה מקום להשתפר."

הוא דוחה גם את הטענה שלדור הצעיר אין עוד סבלנות לתוכן ארוך. "יש מי שגולל אחרי שתי שניות, אבל יש גם מי שיושב שלוש שעות מול פודקאסט. זה לא דור של ארבעים שניות או ארבעים דקות, אלא דור שיודע במה מעניין אותו להשקיע את הקשב."

בסיום הריאיון התייחס זינגר גם לשאלת האובייקטיביות ביצירה דוקומנטרית. "אני לא מתיימר להיות כתב חדשות", הוא אומר. "אני עושה סרט דוקומנטרי, מגיע עם תפיסת עולם ורוצה להציג את המציאות כפי שאני רואה אותה. המשחק הזה של ניסיון להיראות אובייקטיבי, בעיניי, לא רלוונטי ליצירה דוקומנטרית."