יהודה מלט, שאחיו בניהו הי"ד נרצח בפיגוע ליד חוות גלעד, מספר על דמותו הייחודית של האח, על האובדן הקשה וגם על העוצמה שממנה צמחה המשפחה - אהבת הארץ, מסירות אין קץ ורצון להמשיך לבנות גם מתוך השבר.
בריאיון לערוץ 7 מבקש יהודה לפתוח דווקא בהכרת הטוב על החיבוק שקיבלה המשפחה מכל רחבי הארץ. "עם ישראל הענק מחבק ומראה שוב פעם כמה הוא טוב וכמה הוא יודע לחבק ולתת אהבה", הוא אומר. כלוחם מילואים בעצמו, הוא מספר כי בכל פעם מחדש הוא מתרגש לראות כיצד הציבור מתייצב לצד המשפחות השכולות והלוחמים.
כשהוא מדבר על אחיו, נדמה שאין תחום שבו בניהו לא ביקש להעניק את כל כולו. הוא עבד, בנה, נטע, שירת במילואים, יצא לקורס קצינים והקים כרם ענבים לצד בניית בית למשפחתו - חלום שלא הספיק להשלים.
"הוא היה איש עשייה", מספר יהודה. "בכל מקום הוא נתן מעצמו 200 אחוז". אבל מעל הכול הוא מבקש להזכיר את בניהו כאב מסור. "הוא היה האבא הכי טוב בעולם. תמיד הסתכלתי מהצד ואמרתי, איזה כיף לילדות שלו, איזה כיף למשפחה שלו".
בואו לקחת חלק שותפות בהמשך דרכו של בניהו מלט הי"ד
אהבת הארץ ליוותה את בניהו לאורך כל חייו. יהודה מתאר כיצד אחיו אהב לטייל בארץ, לבנות בה ולשרת למענה. עוד לפני שנים, כך הוא מספר, אמר לבני משפחתו כי תגיע מלחמה גדולה והוא רוצה להיות חלק מהמאמץ להגן על המדינה. הוא שירת מאות ימי מילואים, התקדם לפיקוד ויצא לקורס קצינים מתוך תחושת שליחות עמוקה.
גם לאחר מותו, מפעל חייו ממשיך להתרחב. בני המשפחה וחבריו כבר החלו לקדם את השלמת הבית שבנה, את פיתוח הכרם ואת מיזמי ההנצחה הנוספים. "מפרויקטים לפרויקטים אנחנו נמשיך ונעשה בשביל להנציח אותו", אומר יהודה.
אבל מבחינתו, ההנצחה החשובה ביותר אינה דווקא באבן או באנדרטה. הוא מבקש לראות את גיבורי ישראל נכנסים אל ספרי הלימוד ואל הכיתות. "הגיע הזמן שבאמת אנחנו נלמד בכל תיכון, בכל מכינה ובכל בית ספר על הגיבורים שלנו", הוא אומר. לדבריו, הילדים צריכים להכיר את הערכים, את הנתינה ואת אהבת הארץ שהובילו אותם בחייהם.
יהודה מתייחס גם לקולות שנשמעו לאחר הפיגוע נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון. מבחינתו, הזכות של יהודים לנוע ולהתגורר בכל חלקי הארץ אינה צריכה לעמוד לדיון. הוא מדגיש כי משפחתו קשורה להתיישבות בארץ ישראל זה דורות רבים, ומספר על בני המשפחה שעסקו בהקמת יישובים, בחקלאות ובהתיישבות לאורך השנים.
לקראת סיום הריאיון נשאל יהודה כיצד אפשר בכלל לעכל אובדן כזה. התשובה שלו אינה ניסיון להסביר את הכאב, אלא תיאור פשוט של הגעגוע. הוא נזכר בלחיצת היד העוצמתית של אחיו, בכוח הפיזי ובאנרגיות הבלתי נגמרות שלו, ומתקשה להבין כיצד חייו נגדעו באחת. "איך בן אדם כזה חזק, עוצמתי, פשוט איננו", הוא תוהה.
את האובדן, הוא מודה, ימשיך לעכל עוד שנים ארוכות. אבל לצד הכאב הוא מבטיח דבר אחד: המשפחה תמשיך לעמוד לצד רעייתו של בניהו, ילדיו וכל מפעלי חייו, ותעשה הכול כדי שהדרך שבה האמין תמשיך להאיר גם אחרי לכתו.