בשנים האחרונות לא חסכתי ביקורת מממשלת ישראל. להפך. ביקרתי אותה שוב ושוב, משום שהיא זו שנבחרה לקבל החלטות בזמן מלחמה. כשחשבתי שהיא טועה, אמרתי את זה בלי לחשוש.
אבל עכשיו, כשהאופוזיציה מבקשת את אמון הציבור כדי להנהיג את המדינה, הגיע הזמן לשאול גם אותה שאלות קשות.
בני גנץ הציב יעד להחזיר את תושבי הצפון עד 1 בספטמבר. גדי איזנקוט אמר שאפשר להשיב את תושבי הצפון "באמצעות הסכם המבוסס על החלטה 1701". יאיר לפיד קרא פעם אחר פעם לקדם הסדרה מדינית בצפון כדי להחזיר את התושבים לבתיהם. כל זה, כמובן, לפני "חיצי צפון".
והיום?
אחרי שנחשפות מנהרות, בסיסי טרור, מחסני אמל"ח ותשתיות טרור שנבנו במשך שנים מתחת לאף שלנו, מישהו עדיין חושב שהסכם היה מעניק ביטחון אמיתי?
תחשבו לרגע מה היה קורה אילו ישראל הייתה מסתפקת בעוד הסדרה. אילו לא היינו יוצאים למבצע "חיצי צפון". אילו לא היינו מגיבים בעוצמה שהובילה להרחבת מרחב הביטחון בתוך לבנון.
אני ביקרתי את ההסכם ב-2024, כי האמנתי שהוא מסוכן. ביקרתי גם את הפסקת האש הראשונה בסבב האחרון, כי חשבתי שהיא מוקדמת מדי.
גם אז אמרתי שהבעיה איננה הנייר שעליו חתום ההסכם. הבעיה היא האמונה שחיזבאללה יכבד אותו.
המציאות שנחשפת היום מוכיחה עד כמה התפיסה הזאת הייתה מסוכנת.
מי שמבקש היום את אמון הציבור כדי להוביל את מדינת ישראל חייב להסביר איך אותה גישה הייתה מונעת את המנהרה הבאה, את המחסן הבא ואת המחבל הבא שמתכנן לצאת מתוך האדמה אל בתי תושבי הצפון.
ביטחון לא בונים על תקווה. ביטחון בונים כשמסירים את האיום בלי פשרות.
הכותב הוא סגן ראש עיריית קריית שמונה