אין זה מפתיע ששיבת העם היהודי למולדתו בארץ ישראל כרוכה גם בתחייתם של גידול הגפנים וייצור יין איכותי. טבעי לא פחות שגם חג ט"ו באב (שחגגנו לפני מספר ימים) - שב וזוכה למקום ראוי במדינת ישראל המתחדשת.
אינני מתכוון לגרסה הרדודה של ט"ו באב כ"יום האהבה" היהודי, חג שבו - על פי אלילי השיווק המודרני - אנו אמורים לרכוש פרחים, שוקולדים ושאר מתנות קטנות לבני ובנות הזוג (אף שאין בכך כל פסול).
כוונתי היא דווקא לט"ו באב במשמעותו הדתית והמקורית: חג בציר הענבים, מועד של הכרת תודה על שפעו של הקב"ה. זהו זמן הראוי להתבוננות מחודשת בקשר שבין עם ישראל לבין ריבונו של עולם, קשר הבא לידי ביטוי בשפע הארץ ובהשתרשותו של העם בארצו.
הרקע לכך מצוי כבר במקרא. ארבעה הם תוצרי היסוד החקלאיים של ארץ ישראל הנזכרים שוב ושוב בכתבי הקודש, וכל אחד מהם קשור לאחד ממועדי ישראל המרכזיים.
הזיתים, הנבצרים בסתיו בעיקר לצורך הפקת שמן זית, קשורים לחג הסוכות. השעורה, הנקצרת בראשית האביב, קשורה לחג הפסח, שבו הוקרב בבית המקדש בירושלים קורבן העומר ביום הראשון של החג. החיטה, יבול הקיץ, קשורה לחג השבועות, שבו הונפו בבית המקדש שתי הלחם ולאחר מכן ניתנו לאכילת הכוהנים.
והיכן משתלבים הענבים? הענבים נועדו ליין, וגם ליין יש מועד מקראי משלו: ט"ו באב, החל בראשית עונת הבציר, בחודשי יולי-אוגוסט.
משמעותו של יום זה עמוקה לאין שיעור מן התמונה של נערות היוצאות לחולל בכרמים כדי למצוא את זיווגן, כפי שמתואר במשנה במסכת תענית. מן המשנה הזאת צמחה הפרשנות הפשטנית שלפיה ט"ו באב הוא מעין "ולנטיין דיי" יהודי. אולם משמעותה העמוקה של המשנה שונה לחלוטין: ההתפרצות הגדולה של שמחה בעונת הבציר היא הזדמנות לבקש קרבה - בין אדם לחברו, בין בני המשפחה, ובין האדם לקונו.
אכן, התורה קושרת את הגפן ואת היין לשתי מערכות היחסים היסודיות ביותר בחיי האדם: הקשר שבין איש לאשתו, והקשר שבין האדם לבין הקב"ה.
ביחס שבין איש לאשתו נאמר: "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ; בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ" (תהלים קכח, ג). היחסים המשפחתיים הבסיסיים ביותר מסומלים אפוא בגפן ובזית, ביין ובשמן, המקיפים את שולחן המשפחה בשפע ובברכה.
וביחס שבין האדם לאלוהיו נאמר: "אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא; הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה, וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת. וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ, וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ" (תהלים פ, טו-טז). כלומר, אנו מפצירים בריבונו של עולם שיביט משמיים ויזכור את גפנו, את הנטע אשר נטע במו ידיו. אותה גפן היא עם ישראל. אנו הנטיעה שלו, הגפנים אשר שתל, הענף שחיזק לכבוד שמו ולמען גילוי שמו בעולם.
יש במקרא תיאורים מרהיבים של שמחת הבציר (ראו למשל שופטים ט וישעיהו טז). הבוצרים היו יוצאים אל הכרמים בשמחה, וקולם היה מתמלא ברינה ובתרועה, בגיל ובהילולים, עם קריאות הידד, עם זמר ונבל. (המילה "נבל" עצמה טומנת בחובה משחק לשון יפה, שכן היא מציינת הן כלי נגינה והן נאד יין.)
גם בעידן הציוני המתחדש לווה בציר הענבים לייצור יין בחגיגות יוצאות דופן. כך, למשל, מתאר דוד יודילוביץ, מי שעבד בשירות הברון רוטשילד ביקב החדש שהוקם בראשון לציון, את קבלת הבציר הראשון בשנת 1890.
יודילוביץ מספר על התפרצות של התלהבות ואקסטזה: "בשעה ארבע לפנות בוקר צלצל הפעמון להעיר את צבא הבחורים, הבחורות והילדים, מצוידים במזמרות. העגלות, עמוסות אשכולות ענבים, החלו לזרום אל גתות הדריכה, וכולם שרו: 'התעורר עם ישראל, נעוריך שבו אל הארץ, גאולתך קרובה', ולאחר מכן פרצו שוב בשירה ובריקודים".
זוהי התגשמותה של נבואת המקרא לעינינו. כפי שניבא יחזקאל בשם השם: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (יחזקאל לו, ח). אלפיים שנות שממה וחורבן עתידות היו לבוא אל קיצן.
על יסוד פסוק זה אמר רבי אבא בתלמוד הבבלי: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (סנהדרין צח ע"א). כלומר, אין סימן גלוי ומובהק יותר לגאולה מאשר שובה של ארץ ישראל לתת את פריה לעם ישראל.
ההגות וההלכה היהודית מוסיפות נדבך נוסף למעמדו של היין. הן מעניקות לו תפקיד מרכזי בהשראת השכינה בעולם. חז"ל מלמדים כי אין השכינה שורה במקום שבו העצב והיגון הם החוויה השלטת; קדושה והשראת שכינה מתאפשרות רק מתוך שמחה.
למרבה השמחה, היין הוא מן האמצעים שהעניק לנו הקב"ה כדי לרומם את לב האדם. כדברי בעל ספר תהלים: "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ, לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן" (תהלים קד, טו). ובמשל יותם נאמר: "הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים" (שופטים ט, יג).
על יסוד פסוקים אלו קבעו חז"ל: "אין אומרים שירה אלא על היין" (ברכות לה ע"א). כלומר, הודיה שלמה לקב"ה מגיעה לשיאה כאשר היא נאמרת על כוס של ברכה.
מכאן נובעת תקנת הקידוש על היין בשבתות ובמועדים, ומכאן גם מקומו של היין בכל תחנות חייו של היהודי - בברית מילה, בנישואין, בשבע ברכות, בפדיון הבן ובהבדלה.
ומכאן גם ייחודן של הברכות שנתקנו ליין דווקא: לפני השתייה - "בורא פרי הגפן", ולאחריה - "על הגפן ועל פרי הגפן", ובארץ ישראל: "על פרי גפנה". אין משקה אחר שזכה למעמד הלכתי ולנוסח ברכה ייחודיים שכאלה.
מן הטעימות האחרונות שבהן השתתפתי - בתערוכת היין המקצועית "סומלייר" שנערכה בפברואר, ובפסטיבל היין לקהל הרחב של מוזיאון ישראל, שהתקיים השבוע במודיעין - יצאתי משוכנע יותר מתמיד כי העתיד של תעשיית היין הישראלית טמון ביינות המיוצרים מזנים ים־תיכוניים, ולא בזנים הצרפתיים הקלאסיים של בורדו ובורגונדי, כגון קברנה סוביניון ומרלו.
פירוש הדבר הוא יינות קלים, רעננים ומאוזנים יותר, בדומה לאלה המיוצרים באזורים חמים אחרים בעולם - בדרום צרפת (לנגדוק), בעמק הרון, וכן בספרד ובאיטליה.
בין היינות האדומים הישראליים המצטיינים שטעמתי, המבטאים היטב את הסגנון הים־תיכוני, אני ממליץ במיוחד על: בזק סירה; כרמל סיגנצ'ר גוברין - פטי סירה; פלם אבן ספיר - סירה; היוצר ליריקה GSM (ממסך של גרנאש, סירה ומורבדר); מוניץ שקד (מרסלן, סירה וארגמן); נטופה תל קאסר אדום (גרנאש-סירה); פינטו חולות (גרנאש, פטי סירה וסירה); רזיאל (סירה-קריניאן); רקנאטי אטלייה סירה; תלם "רוק אנד סטמס" - סירה; טפרברג לגאסי - פטי סירה; טורא ספיישל אדישן (שיראז, מרסלן ומרלו); וויטקין פטי סירה.
כל אחד מן היינות הללו מבטא בדרכו את יתרונותיה של הגישה הים־תיכונית: התאמה טובה יותר לאקלים הישראלי, רעננות, אלגנטיות, איזון ותחושת מקום מובהקת.
יין ישראלי איננו עוד ניסיון לחקות את צרפת. הוא הולך ומגבש זהות עצמאית, הנשענת על תנאי הארץ, על זני הענבים המתאימים לה ועל מסורת היין העתיקה שהתחדשה כאן לאחר אלפיים שנות גלות.
דווקא משום כך, חגיגת ט"ו באב במובנה המקורי איננה רק אירוע חקלאי, ואף לא רק חג של אהבה. היא חגיגה של השתרשות מחודשת בארץ, של ברכת היבול ושל השותפות שבין עם ישראל, ארץ ישראל ואלוקי ישראל.
הכותב הוא מנהל-שותף ועמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית. הוא גם מוסמך כמומחה בענייני יין מטעם המכון הבינלאומי WSET בדרגה 3, והוא עורך סיורי יין וטעימות מודרכות בניחוח ציוני־יהודי. שלושים שנה של חיבוריו בתחומי הדיפלומטיה, הביטחון, העולם היהודי והיין מופיעים באתר davidmweinberg.com.