זמן קצר לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בשנת 1987, פרסם הסופר דויד גרוסמן את ספרו "הזמן הצהוב", שנחשב בעיני רבים כמנבא הראשון של האינתיפאדה ביהודה, שומרון ועזה.
גרוסמן נמנה עם השמאל האידאולוגי, שראה בשטחי יהודה ושומרון שטחים כבושים, אשר מן הראוי להחזירם לפלסטינים. הוא התפעל מן התרבות שלהם, שנצמדת לאדמה - בלשונם "צומוד" - וחזה כי זו רק שאלה של זמן עד שיתקוממו.
עם זאת, הוא היה שקוע בתפיסת העולם של השמאל, שלפיה האידאולוגיה הפלסטינית מתייחסת רק לשטחי מלחמת ששת הימים. הוא לא הבין, כפי שרבים בישראל לא הבינו, שמבחינת הפלסטינים מדובר בכל ארץ ישראל - מן הנהר ועד הים, כפי שהם זועקים כיום ברחבי אירופה וארצות הברית. הוא היה שבוי באשליה שלפיה הם מחפשים פשרה הוגנת ומסתפקים בפתרון שתי המדינות.
נדמה שרבים בשמאל התפכחו מאז, והבולטת שבהם כיום היא עינת וילף, שמתמודדת בבחירות מתוך הכרה עמוקה יותר במה שהפלסטינים אומרים ולמה הם מחנכים. אולם רבים אחרים עדיין תקועים בקונספציה שלפיה ניתן יהיה להגיע עמם להסדר כזה, ונמנעים מאימוץ מדיניות הנדרשת, לדעת הכותב, של ויתור מוחלט על אשליה זו.
סוגיה זו עומדת גם ברקע מערכת הבחירות הנוכחית, ומונעת מאופוזיציית השינוי לגייס תומכים מקרב מאוכזבי ומתוסכלי הימין - והם רבים. מדהים שסוגיית ימין-שמאל קיבלה מחדש אקטואליות, לאחר שנדמה היה שאירועי 7.10 הורידו אותה מסדר היום.
ישראל נמצאת כיום במצב שבו היא נדרשת לאמץ את ה"צומוד" שלה בקווים הצהובים - בעזה, בלבנון ואפילו בסוריה - כדי לשרוד ולהתקיים. אסור לסגת, ולו במעט. נדרשת מדיניות של "אף שעל".
האיראנים מלמדים כיום את טראמפ ואת ארצות הברית שיעור שלא תמיד ברור אם הוא מבין אותו לעומקו: מבחינתם, כל נסיגה או פשרה נתפסת ככניעה. כל נסיגה, אפילו מינימלית, מעניקה להם תקווה שעוד טרור ועוד טרור יגרמו למערב ולישראל לסגת עוד ועוד, עד למימוש כל שאיפותיהם.
עדיין לא ברור מדוע טראמפ אינו קולט ש"מועצת השלום" שהוא מבקש לקדם בעזה היא למעשה "מועצת הטרור" של קטאר, טורקיה ומצרים. בכלל, כל מקום שבו קטאר מעורבת הוא מתכון בטוח לטרור ולפגיעה בישראל, ואסור לשתף פעולה עם המסכה שהיא עוטה בדמות מתווכת מתונה והוגנת.
באותה קטגוריה נמצאות גם טורקיה בהנהגת ארדואן, ולמרבה הצער גם מצרים מתייצבת במקום דומה. לעיתים השפעתה נוחה יותר לישראל, אך הגישה כלפיה חייבת להיות תמיד "כבדהו וחשדהו".
ככלל, כל נורמליזציה עם מדינה מוסלמית היא חיובית, כל עוד ישראל אינה נדרשת לוויתורים טריטוריאליים, ואפילו לא למס שפתיים בדבר פתרון שתי המדינות. ברור לחלוטין שזהו, לדעת הכותב, מתכון לשלב נוסף בדרך לחיסול ישראל. לכן ספק אם נורמליזציה עם סעודיה יכולה להתממש, למרות הפיתוי שבהצטרפותה להסכמי אברהם. בכל מקרה, אסור לוותר אפילו ברמה ההצהרתית על התנגדות לרעיון ה"אופק המדיני", שלמעשה הוא אופק של טרור.
גם אין לטעות ולהאמין לדבריו של טוני בלייר, שאמר בשמו של מוחמד בן סלמאן כי הפלסטינים אינם באמת מעניינים את הסעודים.
לכן השינוי במדיניות החיסולים וההתקפות בעזה מדאיג במיוחד, ושימור חופש הפעולה הצבאי בעזה ובלבנון הוא הכרחי מבחינת ישראל. אסור לשגות בניסיון להיראות "טובים" בעיני טראמפ, כאילו ישראל אינה מכשילה את הסכם עזה. ההסכם, לדעת הכותב, הוא שגוי ודומה מדי למזכר ההבנות שטראמפ גיבש מול האיראנים.
בכל פעם שמוזכרת האמירה המתוחכמת כביכול של הפרשנים, שלפיה חסרה "הרגל המדינית" המסיימת כל ניצחון צבאי - הדבר מדאיג במיוחד. הרגל המדינית מרמזת כמעט תמיד, במישרין או בעקיפין, לוויתור בנושא הפלסטיני. רגל מדינית כזו היא למעשה רגל שבועטת "גול עצמי" לישראל.
על ישראל להסתפק ב"צומוד", או אם תרצו - בבונקר, אך כזה שמשלב גם יכולת התקפית והבקעת שערים לצד השני. אפשר ללמוד זאת מספרד - לא מספרד של סנצ'ס, אלא מנבחרת ספרד זוכת המונדיאל, ששילבה הגנה חזקה עם משחק התקפי באמצעות שיטת ה"טיקי-טקה". ההגנה של ישראל צריכה להיות ברחבה של הצד השני.
לקראת הבחירות יש לבחון היטב למה באמת מכוון ומתכוון גדי איזנקוט בנושא הפלסטיני. כרגע נראה כי הוא עדיין נאמן מדי ל"חונטה" הביטחונית, שנצמדת, לדעת הכותב, לליברליות פרוגרסיבית ולתפיסות הומניסטיות מופרזות - מן ההשפעות המרכזיות על הקונספציה שהובילה ל-7 באוקטובר.
אם הוא עדיין ייצמד, ולו במעט, לפתרון שתי המדינות, יהיה צורך בהפעלת לחץ גדול יותר מצד הימין בבחירות. התקווה היא שלא נראה קואליציה שמאלית מדי, אך גם לא "ימין מלא-מלא", שלמרבה הצער הפך לעיתים לסיסמה ריקה מתוכן.
הימין צריך לתקן את עצמו, להתמקד בעיקר, להיות מתון אך נחוש, ולא לבזבז זמן וכוחות על מאבקים סביב מערכת המשפט או על אמירות וחוקים פופוליסטיים. ניתן לקוות שלאחר הבחירות, יהיה המנצח אשר יהיה, תוצג רפורמה משפטית מוסכמת, חיונית ומאוזנת. נראה כי רבים מכל הצדדים מבינים את העיוות שהפך את מערכת המשפט לאופוזיציה העיקרית של הממשלה - תפקיד שאינו אמור להיות שלה.
עדיין קיימת תקווה, גם אם קלושה, שטראמפ וממשלו יתעשתו לפני שיהיה מאוחר מדי, ותבוסתם מול האיראנים תיחשף במלוא חומרתה, על כל השלכותיה על המערב בכלל ועל ישראל בפרט.
בינתיים נדרשת ישראל להתמודד עם ה"שטויות" האמריקאיות בהסכמים בעזה ובלבנון, ולאמץ צומוד קשוח ומוחלט, כדי שהנזקים העתידיים שעלולים להיגרם ממדיניותו של טראמפ לא יהפכו לבלתי הפיכים.