עניינה של פרשת שופטים, הפותחת בתיאור הקמת מערכת משפט בישראל, הוא לכאורה, בהקמת מערכת משפט תקינה - מינוי שופטים, מיקומם, איסור שוחד, איסור הטיית משפט, והבטחת עשיית צדק.
אולם, אז אנו מגיעים לסיום הפרשה, המביא את פרשת "עגלה ערופה", פרשה משונה המתארת כיצד יש לנהוג בסיטואציה בה אדם נמצא חלל בשדה ואין יודעים מי הרג אותו. אנו פוגשים טקס מסתורי בו יוצאים זקני ושופטי העיר, עורפים עגלה בנחל ומכריזים כי ידם לא שפכו את הדם הזה.
פרשת עגלה ערופה היא חלק מקטגוריית ה"חוקים", אותן מצוות שאין אנו יודעים את טעמם האמיתי. בכל זאת, הפרשנים חיפשו הסברים שונים למצווה זו. בתלמוד אמרו כי העניין הוא סמלי - עגלה היא בהמה שעדיין לא הספיקה להביא ילדים לעולם, ועורפים את ראשה בנחל שלא ייזרע ואף הוא לא יביא פירות על מנת שהדבר יכפר על רצח של אדם ממנו נמנע להביא ילדים (פירות) לעולם; יש מהפרשנים שביקשו לשים דגש על אחריותם של הזקנים - לו היו מלווים את הנרצח ביציאתו מן העיר, אולי איש לא היה פוגע בו. לפיכך, האחריות מוטלת על זקני העיר שלא ווידאו שכל אורח מקבל ליווי אישי; יש שסברו כי טקס העגלה הערופה ייצור רעש גדול, מה שיגרום לכל אנשי הסביבה לשוחח על הנושא ואולי כך יתגלה הרוצח.
את עיני תפסה דווקא פרשנותו של הרב יוסף בכור שור: "דכל זה צוה הקב"ה לעשות כדי שיצא קול לנרצח ומתוך כך יבואו עדים ויעידו שהוא מת ולא תשב אשתו עגונה..." (דעת זקנים לדברים כ"א ב'). דהיינו: הטקס המשונה ייצור רעש ופרסום, אשר יגיעו לאשת הנרצח והיא לא תישאר עגונה.
פירוש זה מגלה קשר משמעותי מאד בין תחילת הפרשה, המתארת את מינוי מערכת המשפט, לבין סופה, המתאר טקס הנערך כאשר אין רוצח שניתן להעמידו לדין, ומלמד אותנו מסר חשוב ביותר. בראשית הפרשה, השופטים יושבים "בשעריך", במקום בו מתנהלים חיי הציבור, הם ממתינים לבעלי הדין שיבואו להתדיין בפניהם. לעומת זאת, בסיום הפרשה הם אינם ממתינים שהתיק יובא בפניהם, אלא יוצאים אל מקום האירוע: "ויצאו זקניך ושופטיך".
מכאן אנו למדים, שתפקיד השופט אינו רק להיות דיין הפוסק בין בעלי דין, שכן הוא מנהיג ציבור האחראי גם כאשר אין נאשם ואין אפשרות להעמיד אדם לדין ולהגיע להכרעה משפטית. כך ניתן להסביר את החזרה בפסוק "צדק צדק תרדוף". דווקא במקום שבו המשפט אינו יכול להגיע אל האמת (למשל משום שאין יודעים מי הרוצח), התורה אומרת לנו לא לוותר על עשיית הצדק. במקום צדק בדמות הרשעת האשם וענישה, הצדק יהיה בלקיחת אחריות, חשבון נפש ותיקון העוולות בדרך אחרת.
יוצאים זקני ושופטי העיר ומכריזים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה". וכי מישהו חושד שהם ביצעו את הרצח הנפשע?! אלא חז"ל ביארו כי זקני העיר והשופטים אינם מתגוננים מפני חשד לרצח, והם אינם עוסקים רק בחיפוש אחר הרוצח. אלא, הם עושים חשבון נפש ובוחנים האם מילאו את אחריותם כלפי הנרצח: האם דאגו לביטחונו, האם ליוו אותו, והאם יצרו חברה השומרת על חיי אדם. יתירה מכך, הם גם דואגים לעתידם של החיים שנותרו. כאשר אין אפשרות להשיב את הנרצח לחיים, עדיין מוטלת חובה לדאוג לאלמנתו ולאפשר לה לפתוח פרק חדש בחייה.
מתוך כך מתברר הקשר העמוק בין פתיחת הפרשה לסיומה. התורה פותחת במינוי שופטים ומסיימת בעגלה ערופה כדי ללמד שמטרתה של מערכת המשפט אינה רק לשפוט בין אדם לאדם. ייעודה של המערכת היא לבנות חברה מתוקנת, שבה קדושת החיים עומדת במרכז, ושבה גם כאשר אין אפשרות להעניש את האשם, אין מוותרים על הצדק ודואגים לקחת אחריות ולתקן את מה שניתן, בניסיון לרפא את השבר ולהשיב תקווה. הצלחתה של מערכת המשפט אינה נמדדת רק בפסקי הדין שהיא נותנת ב"שעריה", אלא במידת יציאתה משם ולקיחת אחריות לחברה בכלל, ולכל איש ואישה מישראל בפרט.
אסיים במילותיו של הנביא ישעיהו ובתפילה: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה: ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיהו פרק א', כ"ו-כ"ז).
הכותבת היא עורכת דין בארגון 'יד לאישה' מבית רשת 'אור תורה סטון', המייצג עגונות ומסורבות גט