בימים אלו, יתחילו בני הישיבות והמכינות את דרכם החדשה, מדרגה חדשה בחיים שלהם, ואני כמחנך, מלווה את בני המחזור הראשון שלי, לאחר שש שנים, אל דרך זו זמן לזכרונות ועצות.
הסוד הראשון: להרגיש שייך
וואו, דרכך החדשה, מזכירה לי את ימיי הראשונים בישיבה, אבל לפני שאספר לך קצת על כמה מהדברים שחיזקו אותי שם, על דברים משמעותיים שכדאי לך להידבק בהם, אספר לך דבר שאולי לא ידעת. בתחילה, לא הייתי אמור להיות במקום בו למדתי, כי אם במקום אחר, נחשב מאוד בעולם התורה. אז מה קרה? כחודש לפני תחילת הזמן, הרגשתי שאני לא במקום הנכון. תלמידי חכמים? היו שם. בחורים מדהימים? וודאי. לימוד תורה בגדלות? ברור, אין שאלה. אבל משהו בנשמה הרגיש לא שייך. אתה מבין? 'שייכות'. זה הדבר הראשון שרציתי, להשתייך. ובמקום שבו הייתי בסוף, אתה יודע איזה, הרגשתי שייך.
הגעתי לאולם בית המדרש, מקום יפה, מאיר עיניים, אבל גדול. מה מקומי שם? כמו פתק בכותל, ביקשתי למצוא מקום בו יונח הפתק שיעיד, "כאן יושב יהושע אודרברג, שיעור א'". ההרגשה הייתה ממגנטת, יש לי מקום.
עוגן של יציבות
לכל אחד, אתה תכיר, יש אחד שבא 'לתת', הוא נקרא חברותא בוגרת, וכמה חשוב הקשר איתו. זכיתי באחד נפלא ממש, רגיש, חכם, הטוב ביותר בשבילי. הוא הכיר את העולם שלי, ישיבה תיכונית, בני עקיבא, חברים, כדורגל. הוא ידע לאכול את זה, ללוות אותי לאט לאט עד שארגיש וארצה להיות 'בן ישיבה'. אל תוותר, מצא לך חברותא כזו, שתהיה לך לבית, לאוזן קשבת, שתוכל להיות אתה לאורך כל הדרך.
לימונדה ורוגעלך
אספר לך דבר נוסף- לא למדתי בפנימייה לפני הישיבת הסדר, תמיד הייתי בבית, אתה יודע, חוץ מטיולים שנתיים ומחנאות של הסניף. זה קשה בבת אחת להגיע לישיבה, כשהציפייה להיות שם כתשעה עשר יום לפני שיוצאים לשבת 'כיבוד הורים'.
הוריי, שהרבה מהסיבה בזכותה הגעתי לישיבה, זה הם, התהלכו איתי, לפי מה שאני יכול לשאת במעבר. מצד אחד לא רציתי לוותר, ביקשתי לתת את כל כולי לישיבה, לא לשבור 'שמירה', ומנגד הבית מחכה לי. פעם בשבוע, באו ההורים אליי עם לימונדה ורוגעלך, וואו כמה שזה היה מחייה, המפגש, בחדר, בזמן הפסקת ארוחת הערב. כוח להמשך.
יקירי, שמור על קשר עם הבית, אל תתנתק, זה המקום ממנו באת ואליו אתה חוזר כל כמה שבועות. תרים טלפון, תשתף בחוויה, תגיד 'אני אוהב אותך' לאבא ואמא, ותקבל גם מכך כוח להמשך.
לתת מקום למשברים
דבר נוסף- משברים. זכור לטובה חברי היקר לחדר, שלמרות שהוא כבר הרגיש בן בית עוד לפני שהתחיל הזמן, על אף שלא 'חבש את ספסל הישיבה' בצורה מלאה, ידע להיות רגיש למשברים והקושי להגיע מאפס למאה. זכורים לטובה הסיבובים הקצרים בהפסקת הצהריים בקיבוץ, קצת לראות עצים, אנשים אחרים, לחוש אוויר אחר, להתרגל. זה היה מהותי.
אל תתנגד למשברים, תהיה מודע אליהם, תדבר עליהם, תמצא חבר בשיעור שתוכל להתקדם יחד איתו, שלב שלב. תסתכל במבט קדימה, תבנה את הדרך.
צעד אחר צעד
לישיבה יש סדרים מסודרים, תשע שעות בערך על הנייר. אני זוכר, שהמשימה הראשונה שנתתי לעצמי, היה לא לרדת אפילו בדקה אחת מזה, כבר מהיום הראשון, אבל גם לא להוסיף דקה אחת מעבר. קודם כל, לבנות את המדרגה הזו, של הלימוד המתבקש מאחרים, אחר כך את הלימוד המתבקש מעצמי.
לאט לאט, אתה מוסיף לימוד לפני שחרית ומנחה, מיד אחרי ארוחת הערב, ועוד אחרי סדר ערב, ועוד בימי שישי ועוד. להרגיש שאתה מוסיף לפי היכולת שלך, תמיד.
הניגון האישי
שני חדרים לידי, התגורר חבר שהיה מנגן בערב מאוחר בפסנתר, אינני זוכר את התדירות, אך זה היה לא מעט. הוא ניגן יפה כמובן, אך הסיבה שאני מזכיר זאת, זה כדי שלא תשכח את התחביב שלך, ספורט, שירים, כתיבה, שמור על זה, זה חשוב, לעצמך, זה מוסיף ללימוד עצמו.
מהמקום הזה, נסה למצוא את הניגון האישי שלך בלימוד, אם בסיכום השיעורים, ואם בהכנת איזה רעיון קצר לפרשת השבוע, כזה שהוא יוצא מהלב שלך, נשמר במחברת, שתוכל גם לאמרו אולי על שולחן השבת, או בסניף אליו אתה מגיע (נדבר על זה פעם)
שיעור באנושיות
דבר נוסף ואחרון (יש עוד הרבה לכתוב, בהמשך אולי)- בישיבה אתה בונה לא רק את היותך 'אוהב ספר', אדם שהלימוד הופך להיות חלק מחייו, אתה לא רק מגלה את היופי והעומק שבתורה ולומדיה, אתה גם בונה את האישיות והמידות שלך. אתה מבין?
זכור לטובה, אחד הבחורים הגאונים בישיבה, שמלמד שם כיום, איך היה עוצר בחיוך את הלימוד שלו לשאלות שלי ועוד עשרות אחרות (הוא היה 'משיב' לא רשמי). איתן לי שיעור באנושיות, ותמיד היה בעדינות המתאימה לו, מדבר על כך, על הצורך להיות 'נחמד למטה' ולא רק 'אהוב למעלה' אך יותר מזה, מתנהג כך.
ולכן- צריך לשטוף את החדר? תתנדב. מישהו צריך להתקלח ורוצה מים חמים לפניך? 'זרום'.
בארוחות השונות תגיד תודה לטבח, ובבקשה למי שמגיש לך. תפנה אחריך את הדברים. אל תאחר למשמרת במטבח, שמור על בגדים נקיים וריח טוב. אם חבר חולה בחדר (ובהמשך החברותא הצעירה), תביא לו ארוחה לחדר עם פתק ליד.
אתה חוזר הביתה? תביא פרחים, שוקולד, משהו אחר, להורים, ובשבת תעזור במה שאפשר, תראה את היותך בן ישיבה, כמובן גם דבר תורה קצר שמחכים לשמוע מה עשית שם בישיבה. לא פלפול סרק לעצמך, אלא פרי בשל ותוכן ראוי למענם.
בהצלחה רבה רבה אהובי. גם אני, כמו עוד רבים, מקנא בך
הכותב הינו רב קהילה, מחנך ומשורר