מתקפת הפתע של חמאס בשבעה באוקטובר 2023 לא רק זעזעה את מדינת ישראל. היא חוללה שינוי עמוק בחברה הישראלית - חברתי, תרבותי ותודעתי. מאותו בוקר נורא יצאה ישראל למלחמה רב־חזיתית, ובצד המערכה הצבאית החל להיכתב גם פרק חדש בסיפורו של העם היהודי.
לצד הכאב, האובדן וההתמודדות של אלפי משפחות עם השכול, נוצרה גם ספרות חדשה. מכתבים אחרונים, יומנים, הודעות ווטסאפ, הקלטות, שירים, צוואות רוחניות וסטיקרים הפזורים ברחבי הארץ. מילים שהותירו אחריהם נופלים ונרצחים, ולצדן מילים שכתבו הורים ובני משפחה המבקשים להמשיך את קולם.
אפשר לכנות את הספרות הזאת בשם "פרקי הבנים".
השם אינו מקרי. הוא מהדהד כמובן את "פרקי אבות", המסכת העוסקת במוסר, במידות ובדרך ארץ, ומעבירה מדור לדור את דבריהם של חכמי ישראל. אלא שכאן מתרחש היפוך מצמרר: לא האבות הם שמנחילים את דבריהם לבנים, אלא הבנים הם שמותירים אחריהם צוואה רוחנית לאבות - ולעם כולו.
הלוחמים והאזרחים שנפלו במלחמת "חרבות ברזל" לא ביקשו לייסד סוגה ספרותית. רובם בוודאי לא העלו על דעתם שמילים שכתבו ברגע אישי יהפכו לטקסט שילמדו ממנו אחרים. ובכל זאת, מתוך האסון נוצרה מסכת חדשה של אמונה, גבורה, אהבת הארץ, הכרת הטוב ואחריות.
אחד הביטויים הבולטים ביותר של "פרקי הבנים" הוא המכתב האחרון.
בספר "אם אתם קוראים את המילים האלה" נאספו 49 מכתבים אחרונים של חיילים וחיילות שנפלו בין 7 באוקטובר 2023 ל־7 באוקטובר 2024. חלקם כתבו בהפוגה בין הקרבות בעוטף. אחרים רגע לפני שנאספו מהם הטלפונים לקראת הכניסה הקרקעית לעזה. היו שכתבו בפנקס בלב רפיח לאחר שאיבדו חבר קרוב, והיו מי שהחליטו לכתוב רק ימים או שעות לפני שנפלו.
המכתבים אינם מתארים בהכרח את הקרבות או את רגעי הגבורה. כוחם דווקא בפשטותם. הם חושפים את התובנות, התחושות והצוואות הרוחניות של הכותבים. הם נכתבו בכתב יד, במחשב, בהודעות ווטסאפ, בהקלטות קול ובסרטונים.
וכאן נוצר פרדוקס כואב: הכותב משאיר אחריו מילים בתקווה שאולי לעולם לא יהיה צורך לקרוא אותן, ואילו לאחר נפילתו הופכות אותן מילים לאוצר היקר ביותר של משפחתו. כל אות נשמרת. כל משפט מקבל משמעות. כל בקשה הופכת לצוואה.
בראש ובראשונה פונים המכתבים אל המשפחה. כך כתב סרן עדן פרוביזור (הי"ד): "אבא אנחנו כאן בתופת יש סיכוי שאני לא חוזר הביתה".
אבל המילים הללו כבר אינן שייכות למשפחה בלבד. הן נקראות בבתי ספר, מועברות לחיילים ומעצבות את זיכרונו של דור שלם. המכתב הפרטי הופך, מבלי שהתכוון לכך כותבו, למסמך לאומי.
וכאשר קוראים עוד ועוד מן המכתבים, מתברר כי יש בהם מוטיבים החוזרים שוב ושוב. אחד מהם הוא הכרת הטוב להורים. סמל ראשון ארז מישלובסקי (הי"ד) כתב: "אני רוצה שתדעו שאני מעריך כל דבר שעשיתם בשבילי".
סמל ראשון עדי דנן (הי"ד) כתב: "בחיים לא החסרתם לי שום דבר, כל דבר שרציתי היה לי ועל זה אני מודה לכם". אלה מילים פשוטות, אבל דווקא משום כך הן מטלטלות. ברגע שבו אדם חושב על האפשרות שחייו יסתיימו, הוא חוזר אל הבית, אל אבא ואמא ואל הדברים שקיבל מהם.
מוטיב נוסף שחוזר שוב ושוב הוא מדינת ישראל ועם ישראל כמטרת־העל של הלחימה.
סרן אייל מבורך טויטו (הי"ד) תמצת זאת במילים: "בשביל מה אני נלחם: המדינה שלי, הארץ שלי, העם שלי..."
סמל ראשון שחר פרידמן (הי"ד) כתב להוריו בגאווה: "נקראתי להגן על הדגל..."
אלחנן קלמנזון, מייסד "צוות אלחנן", שפעל בשבעה באוקטובר לחילוץ אזרחים מבארי תחת אש כבדה, כתב: "[...] אם אמות כחלל במלחמה על הארץ - שיזכרו ויזכירו שאין מדובר בעוד מלחמה או עוד אינתיפאדה או שטות אחרת. מדובר באותה מלחמה ארוכה על ארצנו.."
זו אינה רק תחושת חובה צבאית. בדבריהם של רבים מן הנופלים הלחימה נתפסת כחלק מסיפור היסטורי ארוך בהרבה מהם.
כך כתב סגן עומרי שורץ (הי"ד) ביומנו ב־1 בדצמבר 2023: "יוצאים לפשיטה מורכבת הלילה, אבל החיוך לא יורד מהפנים. לזה חיכיתי, לזה התאמנתי, אני חלק מהמורשת של המדינה הזאת".
לצד תחושת השליחות הלאומית עולה מן הכתבים גם דמותו של המפקד כמחנך וכאדם. שילה ראוכברגר היה מפקד שהבין כי מנהיגות מתחילה באדם. הוא ידע להקשיב, לראות כל חייל כאדם שלם ולא רק כחלק מן המערכת, ומתוך האמון שיצר - להצמיח את אנשיו ולרתום אותם למשימה מתוך שייכות, אחריות ומשמעות.
ומעל הכול מרחפת רוח הקרב.
סמל איתי פריזט (הי"ד) כתב בהודעה שהכין למקרה שייפול: "אני גאה להיות לוחם".
אבל "פרקי הבנים" אינם נכתבים רק בידי הבנים. לצד המכתבים והיומנים נוצרה ספרות שלמה של הורים ובני משפחה הכותבים על יקיריהם. כאן מתחלף הקול: במקום הבן הכותב בגוף ראשון, עומדים אב או אם ומנסים לספר את חייו של מי שאיננו.
נעמה ניימן, אמו של רס"ר (במיל') שלמה אביעד ניימן (הי"ד), שנפל בקרב בדרום לבנון ב־23 באוקטובר 2024, ביטאה בשירה "פרידה" את הקשר שבין אם לבנה:
הפרידה / נעמה ניימן
והיית אחד אתי
בגופי, ברוחי.
ונפרדנו-
פרדה של חיבור.
וליוויתי אותך בצמיחתך.
ונשאת אישה,
ונפרדנו-
פרדה של גדילה.
והלכת אחרי לבבך,
לקרב, אל מותך.
ונפרדנו-
פרדה של הכלי.
ועתה, רוחך בתוכי.
ואתה, שוב אחד אתי.
ארבעת בתי השיר מלווים את חייו של הבן מן החיבור הראשוני לאמו, דרך ההתבגרות והקמת המשפחה ועד לנפילתו. אולם השיר אינו מסתיים בייאוש. החיבור אינו נקטע; הוא משנה צורה.
זו "פרדה של חיבור" ו"פרדה של גדילה" - נשיאת ההפכים של השכול היהודי: פרידה שאינה מבטלת את הקשר.
המילה "פרידה" חוזרת בשיר שבע פעמים, כולל בכותרת, ואילו החיבור וה"אחד" מופיעים שלוש פעמים. אפשר למצוא בכך הד למבנה המוכר של שלוש הפטרות הפורענות ושבע הפטרות הנחמה: מן החורבן אל הנחמה, מן האבל אל התקווה. שבע מילות הפרידה ושלוש מילות החיבור יוצרות יחד עשר הופעות, שאפשר לראות בהן גם הקבלה פיוטית לעשר הספירות.
ובתוך "פרקי הבנים" חוזר שוב ושוב גם האומץ.
בספרה "רוח, קרב" שואלת א' עמרוסי את האב השכול חגי לובר על נכדו אמציה, בנו של יהונתן לובר (הי"ד), שנולד חודשיים לאחר נפילת אביו ולא זכה להכירו.
השם אמציה נגזר מן המילה אומץ. חגי לובר מספר כי יהונתן ביקש לקרוא כך לבנו, אף שאשתו הסתייגה מן הבחירה. לאחר נפילתו החליטה לכבד את רצונו.
לדברי אביו, יהונתן הרבה לעסוק בשאלת האומץ ובאופן שבו ינהג בשעת מבחן: "מה יקרה כשיירו עליי?" בסופו של דבר, מספר אביו, הוא אכן הסתער קדימה.
יש כאן גם משחק מילים סמלי: אותיות השורש של המילה "אומץ" יוצרות גם את המילה "אימוץ". לאחר 7 באוקטובר אמר יהונתן כי הוא מבקש שהקדוש ברוך הוא "יאמץ אותנו מחדש". הוא לא ידע, אומר אביו, שילדיו עצמם "יאומצו", במובן המטפורי, על ידי עם ישראל כולו.
גם נווה לקס (הי"ד), שנהרג בקרב על קיבוץ בארי, התאפיין באומץ לב יוצא דופן. אמו, עופרה לקס, כותבת בספרה "במקום שבו צריך אותי":
"ידעתי שלנווה יש אומץ ותעוזה יוצאי דופן, אבל כאימא סמכתי עליו. ידעתי שהוא ידע ללכת על חוד הסכין ולא ליפול."
לדבריה, ביום השבעה באוקטובר ביקש נווה להצטרף ללחימה ואמר: "אני לא יודע לאן אני הולך, במקום שבו צריך אותי שם אני אהיה".
לצד אומץ הלב בלטה גם הענווה. אולי זהו אחד המאפיינים החזקים ביותר העולים מן הספרות הזאת: אנשים צעירים שעשו מעשים גדולים, אך כתבו על עצמם בפשטות.
ויש עוד תת־ז'אנר, קצר הרבה יותר, שהפך לחלק בלתי נפרד מן הנוף הישראלי מאז שבעה באוקטובר: "שירת הסטיקר".
אלה מדבקות ההנצחה שאנחנו פוגשים על עמודי חשמל, בתחנות אוטובוס ורכבת ועל כלי רכב. משפט אחד, תמונה אחת, שם אחד - ולעיתים עולם שלם.
המדבקות נושאות ציטוטים, פסוקים או מסרים שהותירו הנופלים, וברוב המקרים מופיע לצדם תצלום פניהם המחייכות. הן מוציאות את ההנצחה מבתי העלמין ומספרי הזיכרון ומכניסות אותה אל הרחוב הישראלי ואל חיי היום־יום.
כך, למשל, בסטיקר לזכרו של ראם מאיר בטיטו (הי"ד), לוחם גולני שנפל בהגנה על קיבוץ כיסופים ב־7 באוקטובר 2023, מופיע הפסוק: "וְקַרְנֵ֤י רְאֵם֙ קַרְנָ֔יו בָּהֶ֗ם עַמִּ֛ים יְנַגַּ֥ח".
בסטיקר אחר מופיעות מילים שכתב במהלך קורס הטיס: "תשמור את החוויות בזיכרון שלך כי הן אלה שיעצבו אותך ויתנו משמעות לזמן הארוך שלך פה.."
חייו של ראם נגדעו בגיל 19 וחצי.
במדבקה נוספת מופיעים דברים שכתב בפנקסו: "אלוקים לא עוזר לי שלא עוזר לעצמו."
המשפט הקצר הזה מבטא תפיסה של אחריות אישית: האדם אינו רשאי להמתין שהדברים ייעשו עבורו. הוא נדרש לפעול, להתאמץ ולעשות את חלקו.
כך הולכת ונכתבת לנגד עינינו מסכת "פרקי הבנים".
יש בה מכתבי פרידה ויומנים, שירים של אמהות ואבות, הודעות אחרונות וסטיקרים ברחובות. צורת הכתיבה משתנה, אבל הקולות החוזרים בה דומים להפליא: תודה להורים, אהבת הארץ, תחושת שליחות, אומץ, אמונה, אחריות, זיכרון ותקווה.
הטקסטים הללו נכתבו ברובם ברגעים פרטיים מאוד. הם נועדו לאבא ולאמא, לבת הזוג, לילדים או לחברים. אבל המלחמה הפכה אותם, בעל כורחם, לנחלת הכלל.
"פרקי אבות" לימדו אותנו במשך דורות כיצד ראוי לאדם לחיות. "פרקי הבנים" אינם מתיימרים לעמוד לצדם במעמד או בקדושה. ובכל זאת, יש בהם דבר שאי אפשר להתעלם ממנו: דור של בנים ובנות שנדרש ברגע אחד לעמוד במבחנים הקשים ביותר, ובמילים שהותיר אחריו סיפר לנו מה היה חשוב בעיניו באמת.
אולי זו המשימה שנותרה לנו. לא רק לקרוא את המילים. לא רק להדביק אותן על קירות ועל מכוניות. לא רק לספר שוב ושוב את סיפורי הגבורה.
אלא להקשיב. להפוך את הזיכרון לאחריות, את הכאב למעשה ואת מילותיהם של הבנים לפרקים שימשיכו להיכתב בחייהם של אלה שנותרו אחריהם.
ד"ר מילה לובימסקי-מסיקה היא חוקרת ספרות ובוגרת תואר שלישי (Ph.D.) מהמחלקת לספרות משווה באוניברסיטת בר אילן