סדרי העדיפויות שלנו בבחירת מעשי החסד, בקיום המצוות ובלימוד התורה צריכים להיקבע מתוך ראייה רחבה, ובכללה ההשפעה של מעשי החסד על האומה כולה. בפרשת השבוע אנו פוגשים את מצוות השבת אבידה, ומיד לאחריה את מצוות "הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" (דברים כב, ד). אלו מצוות הנוגעות לחסד שאדם עושה בחיי היומיום שלו.
חז"ל מלמדים אותנו גבולות וסדרי עדיפויות במצוות אלו. למשל, כהן שרואה אבידה בבית הקברות אינו נכנס להשיבה, שכן השבת אבידה אינה דוחה את האיסור על הכהן להיטמא למת. כמו כן, קיים הכלל של "זקן ואינה לפי כבודו" (בבא מציעא ל ע"ב) - אדם מכובד שאינו נושא שק פחמים לעצמו, אינו מחויב לשאת שק פחמים עבור אדם אחר. ישנם כללים וגבולות מוגדרים, המבטאים את החובה לשקול את המצווה אל מול מכלול הערכים שעליהם מצווה אותנו התורה.
בהתאם לעיקרון זה, חז"ל קבעו לנו גם סדרי עדיפויות בעזרה בדרך. בפרשתנו מופיעה מצוות טעינה, "הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" (דברים כב, ד). כאשר אדם עומד בצידי הדרך ואינו יכול להרים את המשא בחזרה אל הבהמה לאחר שנפל, אנו מצווים לסייע לו בטעינת המשא. בפרשת משפטים פגשנו את מצוות פריקה: "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג, ה), במקרה שהבהמה רובצת תחת משאה. בייחס בין שתי מצוות אלו קבעו חז"ל (בבא מציעא לב, ב) כי פריקה קודמת לטעינה, משום צער בעלי חיים. לכן יש לפרוק תחילה את הבהמה הסובלת, ורק לאחר מכן לסייע בטעינה.
אולם חז"ל מוסיפים קביעה מפתיעה שנפסקה להלכה: כאשר עומדים לפנינו שונא הזקוק לטעינה ואוהב הזקוק לפריקה - "מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו" (שם). הגמרא מסבירה כי הלכה זו נכונה גם למי שסובר שדין "צער בעלי חיים" הוא מדאורייתא, וכך גם נפסק להלכה, אף על פי כן "לכוף את יצרו - עדיף". [נזכיר כי הגמרא במסכת פסחים (קיג, ב) שואלת כיצד ייתכן לשנוא אדם מישראל, שהרי נאמר "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז), ומשיבה על כך, ועי' תוס' כאן ושם, ורמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש יג, יג-יד]. בשורה התחתונה, התורה מחייבת אותנו לעזור קודם כל לשונא כדי לכוף את היצר, ושיקול זה משנה את סדרי העדיפויות הרגילים.
הדבר מפתיע, שכן הנטייה הטבעית של האדם היא לבחור במעשה חסד שמתאים לו ושהוא מתחבר אליו, כדי להרבות בעשיית חסד, ולא להכניס את עצמו למצבים לא נעימים, שעלולים לגרום לו בעתיד להימנע מעשיית חסד. יתר על כן, לכאורה היינו צריכים להתמקד בעשיית החסד, ולהתעלם לחלוטין מהרגשות הקטנים שלנו. העובדה שאנחנו מתחשבים ברגשות האלה, ועוד משנים את סדרי העדיפויות בגללם, נראית לכאורה לא הגיונית.
נוכל להשיב על כך, ברובד הראשון, בהתאם לעיקרון העולה מדברי הרמב"ן (דברים כב, ו), על פי דברי חז"ל "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" (בראשית רבה מד, א). המצוות פועלות עלינו, וחלק מן הצירוף הוא השפעת המצווה על נפש האדם המסוים שמקיים את המצווה. לכן ההכרעה ההלכתית איננה רק לפי גודל החסד, אלא - לעיתים - לפי מה שיתקן יותר את נפש האדם.
אולם יש כאן רובד עמוק יותר: השנאה אינה עניין פרטי בלבד, אלא כוח שעלול לפגוע באחדות האומה. כשיש מתח בין איש לרעהו בעם ישראל, חשוב לפעול לתיקון המצב בעם ולהפחתת המתח. המחשבה שאדם יימנע מלהושיט יד לחברו משום שהוא רב איתו בעבר, משום שאינו נמנה עם המגזר שלו, משום שסגנונם שונה או שהשקפותיהם חלוקות, היא דבר חמור ביותר. לפיכך, "מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו" אינה רק הדרכה מוסרית פרטית, אלא אמירה לאומית מהותית.
משמעותה של העמקה זו היא, שעלינו לבחור את מעשי החסד ולקבוע את סדרי העדיפויות שלהם לא רק מתוך ראייה פרטית של השפעה המצווה עלי, אלא מתוך ראייה רחבה של השפעתם על האומה. הקדמת השונא בעשיית החסד, תביא את שני הצדדים למחשבה מחודשת על המתח ביניהם, ואולי תוביל מהלך של חיבור מחודש, ושל חיזוק האומה בכללה, ולכן שיקול זה גובר על שיקולים אחרים בסדרי העדיפויות בקיום המצוות.
אנשים שואלים אותי לעיתים מדוע אני ממשיך לשרת במילואים, שהרי העבודה שלי בבית הדין כדיין נחוצה מאוד למדינת ישראל, ואנשים ממתינים לדיונים ולפסקי דין. הדבר נכון, אך סוגיית השירות במילואים בעת הזו היא סוגיה לאומית קריטית. כל מי שיכול לתרום לחיזוק האומה בשירות הצבאי, ולהקלת העומס מעל משרתי המילואים - בין אם בשירות ממשי ובין אם בסיוע למשפחות המגויסים ולחיילי המילואים בקהילתו - עוסק בשליחות לאומית. ראשי האומה מצווים לפעול להרחבת מעגל המשרתים, אך כל יחיד מאיתנו נדרש לבחור בחסדים שמרוממים את רוח האומה ומחזקים אותה. לכן ראוי שכל מי שיכול, יתנדב לשרת במילואים, וכל מי שיכול יפעל לחיזוק האומה בשאר האתגרים בתקופת המלחמה, איש איש כפי כוחו, תוך שהוא מקדים מצווה זו לערכים נוספים ולמשימות נוספות שיש לו במעגלים האישי והמשפחתי, הקהילתי והלאומי.
תכונה זו של ערבות ועזרה הדדית היא יסוד מהותי באופיו בעם ישראל. כאשר אנו רואים אדם תקוע בצידי הדרך וזקוק לעזרה בהחלפת גלגל, אנו עוצרים לסייע לו. כאשר אדם נעלם, האומה כולה תחפש אחריו במסירות עד שיימצא, כפי שראינו בשבועיים האחרונים בהתגייסות של כוחות המשטרה ומשרד החוץ בארץ ובחו"ל, עד למציאת האם ובתה. כמשפחה אחת קרובה, עם ישראל אינו מוכן לקבל מצב של ניתוק קשר ללא הודעה מקדימה. במצב של מלחמה, הדאגה והאחריות ההדדית מתעצמות עוד יותר.
כך גם, להבדיל, כולנו התרגשנו מהעלאת עצמותיו של יהודה כץ הי"ד, הנעדר האחרון מקרב סולטן יעקוב, 44 שנים אחרי נפילתו בקרב. העולם כולו עומד ומשתאה לנוכח האחריות הלאומית שלנו לכל אחד ואחד, הבאה לידי ביטוי הן במעשי החסד הקטנים בשגרת היום, והן בדאגה זה לזה בשעת מלחמה, וגם שנים ארוכות אחריה.
מתוך גילוי האחריות והחסד, הן ברמה הפרטית והן ברמה הלאומית, אנו מתפללים אל הקדוש ברוך הוא, שימשיך את חסדיו שבכל יום עימנו, ואת חסדיו הגדולים שעשה עימנו במערכה הזאת, עד לניצחון במלחמה הנוכחית בכל החזיתות, ועד לגאולה השלמה במהרה בימינו.