כמעט מהרגע הראשון אירועי טבח שמחת תורה היוו עבור כל ישראלי מעין שידור חוזר של מלחמת יום הכיפורים, שפרצה בדיוק חמישים שנה קודם לכן: ההפתעה המוחלטת, חוסר המוכנות של הצבא, התמונות הבלתי נתפסות והאבדות הכבדות - ההשוואה היתה בלתי נמנעת.
אבל המלחמה שהתפתחה זימנה לנו גם שידור חוזר של אירוע מוצלח יותר - פתיחתה של מלחמת ששת הימים: זה קרה מיד עם נפילת משטר אסד, כשצה"ל (בעיקר חיל האוויר) יצא למבצע 'חץ הבשן' והשמיד כמעט את כל הצבא הסורי, כדי שהנשק והציוד לא יפלו בידי ארגוני טרור. מה שנקרא, להקדים תרופה למכה. יכולות שנבנו במשך עשרות שנים נעלמו בתוך יומיים, ואיום אסטרטגי על ישראל הוסר לגמרי.
זה קרה יותר משנה לאחר שמחת תורה, ואי אפשר שלא לחשוב מה היה קורה לו גם ברמת הגולן היו ארגוני טרור מנסים לתקוף במקביל לחמאס. מה היה עוצר את הטנדרים של המחבלים מנסיעה קצרה על ציר קוניטרה לכל יישובי רמת הגולן בואכה הכינרת? כמעט שום דבר.
מאז המצב כמובן השתנה, צה"ל העמיק את המכשולים ותעלות הנ"ט, ויושב עמוק בשטח הגולן הסורי. לא נשב שם לנצח: למרות הניסיונות של כל מיני תנועות שוליים לייצר נוכחות אזרחית יהודית בשטחי סוריה ולבנון, כהכנה להתיישבות עתידית (מה שבינתיים רק גורם לכאבי ראש לצבא), ואפילו קריאות לספח עוד כפרים דרוזים בעומק רמת הגולן, השטח שעליו אנחנו צריכים לשמור הוא קו הגבול שנקבע אחרי מלחמת ששת הימים ('הקו הסגול').
ועם כל זה, המחשבה על ניסיונות חדירה מאסיביים דוגמת טבח שמחת תורה גם ברמת הגולן כבר לא כל כך מופרכת. אחרי שראינו במו עינינו את הבלתי יאמן, אנחנו חייבים להיות מוכנים - צבאית ותודעתית - לכל תרחיש אפשרי.
על הרקע הזה צריך להיות די מודאגים מההתבטאויות האחרונות של נשיא סוריה אל ג'ולאני, שהצהיר שהוא רוצה להגיע להסכם עם ישראל "מבלי לוותר על הזכות של סוריה על רמת הגולן". מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה לפני 15 שנה, נסיגה ישראלית מרמת הגולן ירדה לגמרי מהפרק. סוריה דמתה לסכסוך שבטים אחד גדול ולא למדינה ריבונית, וההכרה של טראמפ ברמת הגולן הישראלית בקדנציה הראשונה שלו שמה חותמת רשמית על העניין.
'רמת טראמפ', היישוב שכמעט נשכח, עלה לכותרות לרגע, וגם הדרוזים במג'דל שמס והכפרים הסמוכים התחילו לקבל אזרחות ישראלית ואפילו להתגייס לצה"ל.
זה נראה כמו תהליך בלתי הפיך, אבל מאז קרו כמה דברים והגלגל המדיני התחיל להסתובב שוב. אל ג'ולאני הפך לנשיא הסורי הראשון שמתקבל בבית הלבן, וטראמפ בעצמו החל במסע הלבנה של העבר הטרוריסטי שלו: "אני מסתדר איתו, לכולנו יש עבר בעייתי" הוא אמר על מי שהיה לוחם אל-קאעידה והביע שמחה על פיגועי ה-11 בספטמבר.
ישראל - ללא מדיניות חוץ עצמאית
אם יש דבר אחד שטראמפ עקבי בו - זה חוסר עקביות. מספיק לראות איך הוא מנהל (?) את המשבר מול איראן בשביל להבין ששום דבר שהוא יעשה או יצהיר כבר לא יכול להפתיע.
אנחנו כמובן לא יודעים מה יקרה בעתיד, והשאלה "מה עובר בראש של דונלד טראמפ?" מעסיקה כרגע אינספור מומחים וחוקרים בכל העולם (ונראה שגם בסביבתו הקרובה מאוד), אבל יש לנו מספיק היסטוריה עם הנשיא הג'ינג'י בשביל לדעת לאן זה יכול ללכת.
האם זה אומר שצריך לקחת בערבון מוגבל את החיבוק שהוא נותן לנשיא סוריה או לפטור אותו כדבר לא חשוב? ממש לא.
הניסיון מראה שטראמפ מסוגל לבצע מהלכים שבמשך שנים ממשלים אמריקאיים נמנעו מהם: העברת השגרירות לירושלים, לדוגמה, או פגישה עם נשיא צפון קוריאה, או הזמנה של נשיא סוריה לבית הלבן, או תקיפה באיראן. מאז שנבחר לקדנציה השניה שלו, טראמפ הצליח לכפות את הרצון שלו לא מעט פעמים, בעיקר על ישראל: הוא זה שגרם לעסקת השבויים, הוא זה שהכריח את נתניהו להסכים לתוכנית 21 הנקודות שכוללת גם את הביטוי 'מדינה פלשתינית', הוא זה שחדל את התקיפות שלנו באיראן, והוא זה שמרסן עכשיו את התגובות של צה"ל מול חיזבאללה בלבנון.
בשנתיים האחרונות ראינו שכמעט אין לנו מדיניות חוץ עצמאית, וזה כמובן מתאים למי שיושב בוושינגטון. מצד אחד, נלחמנו עם האמריקאים בתיאום חסר תקדים נגד איראן, ומצד שני נוצרה מציאות שבה הם מחליטים על כל מה שקורה בגבולות שלנו, כולל ההצגה של פירוק חמאס מנשקו, והנסיגה שלנו מעזה.
אז בואו ניקח תסריט לא לגמרי מופרך, שבמסגרתו טראמפ מחליט לנצל את השנתיים האחרונות שלו בבית הלבן כדי להיכנס להיסטוריה ולהשיג הסכם אזורי כולל במזרח התיכון: סעודיה וקטאר יהיו שם, גם טורקיה והאמירויות, וכמובן שגם סוריה החדשה.
רק תנאי אחד קטנטן יהיה לנשיא כדי שאנחנו נצטרף לחלום הזה: נסיגה מהגולן, או ויתור על חלק ממנו לטובת החבר החדש שלו בדמשק. מה יקרה אז? האם הממשלה הזו או הממשלה הבאה תגיד, כנראה בפעם הראשונה, "אדוני הנשיא - התשובה היא לא"?
עם כל הפופולריות שלו כאן בישראל, טראמפ הוא לא ציוני. גם אם יש לו סימפטיה טבעית אלינו, הוא בסוף (או בהתחלה) מונע מאינטרסים אמריקאיים ואישיים, ואם הוא ירגיש שאנחנו עומדים בינו לבין היסטוריה, ואולי גם פרס נובל לשלום, לא הייתי ממהר להמר שהוא יבחר באינטרס שלנו.
המאמר באדיבות השבועון מצב הרוח