תשעים ואחת שנים חלפו מפטירתו של מרן הרב קוק זצ"ל. במפגשים אקראיים, עם דתיים ועם מי שטרם זכו להיכנס תחת כנפי השכינה, שומע כותב השורות תגובה קבועה למשמע שם משפחתו: "אַה, אז אתה מהשושלת של הרב קוק?".
אכן, זכינו להימנות על משפחתו של הענק שבענקים. אחיו, הרב דב הכהן קוק, שהיה רבה של עפולה וראש מכון הארי פישל, הוא אביו של הסבא רבא, הרב רפאל הכהן קוק, רבה של טבריה ומי שנחשב לתלמידו הקרוב והאהוב.
למרבה הכאב, ככל שחולפות השנים, רבים מסלפים את דמותו של הרב. כמה עצוב, כמה מתסכל. נשתמש במילותיו של הרב קוק עצמו על 'פרשנים' שטחיים המנסים להבין את עומק שיר השירים: "משוּלים אנו לגמדים טרוטי עיניים המנסים להגדיר אדם גבוה העומד מולם".
הרב היה ענק בתורה ובהלכה, כתב ספרים עמוקים בנגלה ובנסתר, הרביץ תורה בקרובים וקירב את הרחוקים. באהבתו לכל אשר בשם ישראל ייקרא, גמל חסד בגופו ובממונו עם כל אדם, כולל עם אלה שלחמו נגדו מחוגי ה'קנאים'.
קל למי שלא גדלו על מורשתו האמיתית לטעון "אילו הרב קוק היה חי", בניסיון לצייר דמות של פשרן בעניינים עקרוניים בהלכה וביהדות. בני משפחתו ותלמידיו נחרדים מהניסיונות הללו.
ולצד זאת, ללא כל סתירה, אכן הייתה בו אהבת ישראל נדירה בהיקפה. הנה סיפור מאפיין: הרב היה ער למצוקתם החומרית של תלמידי החכמים בירושלים, ונהג לשלוח להם מתן בסתר ככל שהשיגה ידו, בפרט בערבי חגים. בין הנתמכים היו גם מתנגדיו הפעילים ביותר, שנקלעו למצוקה. הרב לימד עליהם זכות, באומרו שאינם מבינים את דרכו. מבחינתו, היה עליו לסייע לכל יהודי, בפרט תלמידי חכמים ויראי שמיים, והוא דאג שיהיה זה מתן בסתר מבלי שיידעו את מקור הסיוע.
רק כעבור שנים רבות נודע לכמה מהם, להפתעתם, מיהו אותו מלאך מושיע, אותו צדיק נסתר, שעמד להם בשעת דחקם וחילצם מן המצר באורח פלא.
אפילו בערב פסח תרפ"ד, כששהה במגבית ממושכת בארצות הברית למען הישיבות בארץ ישראל לצידו של בעל ה'דבר אברהם' הרב אברהם שפירא וראש ישיבת חברון הרב משה מרדכי פרבשטיין, לא שכח את מצוקת מתנגדיו בירושלים. הוא העביר לארץ סכומי כסף נכבדים עם רשימת נתמכים, ובראשה - שמות מתנגדיו. מקורביו באו אליו בטענות: הם מצערים ומבזים אותך, מדוע לתמוך בהם? כלום חסרים נזקקים בקרב אוהביך?
"הנהגה זו היא מצווה מפורשת מהתורה", הסביר להם הרב בטוב טעם. "יש לנו מצוות פריקה וטעינה, 'כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ... עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ'. והנה, אני פוגש שני חמורים רובצים תחת המשא: האחד של אוהבי, והשני של שונאי. למי אקדים לעזור? הנטייה הטבעית היא לגשת לחמור של האוהב, אבל חכמינו מלמדים אותנו להקדים את החמור של השונא. מדוע? מסבירה הגמרא: 'לכוף את יצרו עדיף' - כלומר, התגובה הטבעית היא לנקום באויב ולעזור לאוהב, אבל לא! לא ניתן לכוחות הזרים להשתלט עלינו, אלא נעזור דווקא נגד הרצון הטבעי".
"אני מקדים לדאוג לטובת שונאיי עוד לפני אוהביי", הוסיף הרב, "כדי לכוף את היצר שאומר לי 'אל תתן להם, זו ההזדמנות שלך להחזיר להם'. כדי לכופף אותו - או בלשון התלמוד, 'לכוף את יצרי' - אני מקדים ונותן להם, כנגד הנטייה הטבעית".
בנו, הרב צבי יהודה, כותב בזיכרונותיו: "אבא הביע לא פעם את כאבו ונאנח על שאין העולם זהיר במצווה זו. למשל, כאשר שני אנשים פונים אלינו בו זמנית בבקשת עזרה, אחד מהם יותר אהוב עלינו והשני פחות, ואנחנו מקדימים לעזור לאהוּב".
סיבה נוספת להנהגה זו מובאת בשם הרב מנחם-מנדל פרוש ז"ל. פעם אחת, סביב שולחנו של הרב, התלוננו כמה מנאמניו על סבלנותו המופרזת כלפי מתנגדיו הקנאים ועל כך שהוא מוחל יותר מדי על כבודו וכבוד תורתו.
תשובתו של הרב הייתה נוקבת: "כשאני מפשפש במעשיי ובוחן את דרכיי, מתעוררת גם אצלי לפעמים המחשבה שמא צודקים המתנגדים לי, שאני סבלני מדי כלפי החופשיים ומגלה יחס טוב מדי לפורקי עול תורה ומצוות... וליבי נוקפני על כך. אולם, כשאני רואה שגם כלפי מתנגדיי איני רוחש כל טינה ומשתדל לעזור גם להם ככל יכולתי, כשאני מרגיש חיבה יתרה לכולם, גם לפוגעים בי ומקניטים אותי - זה משמש לי כבחינה פנימית. זה מוכיח לי שכל מעשיי לשם שמיים הם, וכל דרכי הסבלנות שלי נובעות מאהבת ישראל שהקב"ה זיכה אותי בה, ומכך שסיגלתי לעצמי את המידה לדון כל אדם לכף זכות".
זה היה הרב קוק, איש האמת, התורה והאהבה, שפרח לו לעולם האמת - והוא עוד לא בן שבעים שנה. יהי רצון שנזכה ללכת בדרכיו.
הכותב הוא העורך הראשי של השבועון החרדי "בקהילה"