כל מערכת בחירות ישראלית זקוקה להפתעה משלה. למועמד או למפלגה שבתחילת הדרך נראים כמו הערת שוליים, לעיתים אפילו כמו קוריוז, ואז מגיע רגע שבו מתברר שהם זיהו משהו עמוק שהמערכת הפוליטית הגדולה החמיצה.
ב1977 היה זה יגאל ידין עם ד"ש. ב1992 רפול וצומת זינקו לשמונה מנדטים. ב-2003 טומי לפיד ושינוי הגיעו ל-15. שלוש שנים אחר כך מפלגת הגמלאים, שאיש כמעט לא התייחס אליה ברצינות בתחילת הדרך, הכניסה שבעה חברי כנסת. אפילו פלאטו שרון הצליח להפוך את "מה הם עשו בשביל מדינה?" לאחד המשפטים הזכורים בתולדות הפוליטיקה הישראלית. וב2019 הופיע בני גנץ, רמטכ"ל לשעבר וחסר ניסיון פוליטי, ומהר מאוד מצא את עצמו במרחק נגיעה מראשות הממשלה.
המקרים שונים מאוד זה מזה. האידאולוגיות שונות, הנסיבות שונות וגם התוצאות. אבל יש ביניהם מכנה משותף אחד. בכל פעם נוצר במערכת הפוליטית חלל גדול שהמפלגות הקיימות לא ידעו למלא. ואז הגיע מישהו מבחוץ, נתן לחלל הזה שם, פנים וסיפור, והקולות החלו לזרום.
ייתכן מאוד שבבחירות הקרובות האיש הזה יהיה עופר וינטר.
הסיבה אינה רק וינטר עצמו. היא בעיקר הציבור שמחפש אותו.
מאז 7 באוקטובר מתרחש בישראל תהליך פוליטי שנראה לכאורה סותר. הציבור הישראלי זז ימינה כמעט בכל שאלה מהותית של ביטחון, פלסטינים, עזה, התיישבות וזהות לאומית, ובאותו זמן חלק גדול ממנו מבקש להחליף את הממשלה הימנית ביותר שכיהנה כאן. מי שמסתכל על הפוליטיקה באמצעות המשקפיים הישנים מתקשה להבין את הסתירה. אלא שאין כאן באמת סתירה.
ישראלים רבים אינם מבקשים פחות ימין. הם מבקשים ימין אחר.
הם אינם רוצים לחזור לאוסלו, אינם מתגעגעים למדיניות ההכלה ואינם מאמינים עוד שאפשר לנהל לנצח את הסכסוך. אבל רבים מהם גם אינם מוכנים להמשיך כאילו 7 באוקטובר לא התרחש. הם רוצים ביטחון, הכרעה, ציונות, התיישבות וזהות יהודית, ובאותה נשימה רוצים הנהגה חדשה שאינה נושאת על גבה את כישלונות המערכת הישנה.
וכאן נמצא הפוטנציאל האלקטורלי הגדול של וינטר.
הסקרים של היום מציגים תמונה של גושים ומפלגות. אבל סקר הוא צילום, לא סרט. הוא מספר היכן נמצא הבוחר כאשר מתקשרים אליו היום, לא בהכרח היכן יהיה כאשר יעמוד מאחורי הפרגוד בעוד חודשיים. לכן ייתכן שחלק מהמספרים המרשימים שמקבלים היום מועמדי האופוזיציה וגם הקואליציה, אינם מבטאים נאמנות אליהם אלא חיפוש ותהייה.
אלה מנדטים שמחפשים בית.
כאשר מערכת הבחירות תיכנס להילוך גבוה והשאלה תפסיק להיות "האם אתה מרוצה מהממשלה?" ותהפוך ל"מי אתה רוצה שיוביל את ישראל מכאן?", המשחק עשוי להשתנות במהירות.
דווקא אז היתרונות של וינטר יכולים להפוך משמעותיים.
הוא מגיע מהמערכת הביטחונית אבל אינו מזוהה עם האליטה הביטחונית הישנה. הוא איש ימין מובהק, אבל אינו נושא באחריות הפוליטית ל 7 באוקטובר, אלא כמי שהתריע מפניה. הוא מדבר בשפה אמונית ולאומית, אבל הסיפור שלו אינו מגזרי בלבד. ובעיקר, הוא מסוגל להציע לבוחר הימני המאוכזב דבר שהמערכת מתקשה להציע לו כרגע: שינוי בלי מעבר מחנה.
מכאן גם הסלוגן המוצע: "בונים את ישראל מחדש".
אם וינטר מחפש משפט אחד שיוכל לתמצת את ההזדמנות הפוליטית שנפתחה בפניו, נדמה שזה הכיוון. לא עוד "רק לא", לא עוד החלפת אדם באדם ולא עוד הבטחה לתקן את מה שהיה. משהו יסודי נשבר ב 7 באוקטובר, ולכן משהו יסודי צריך להיבנות מחדש.
"בונים את ישראל מחדש" יכול לעבוד משום שהוא מחבר בין שני כוחות שפועלים היום בעת ובעונה אחת בציבור הישראלי: הכמיהה לשינוי והרתיעה מחזרה לאחור. הוא אינו מציע לבוחר הימני לעבור מחנה. הוא מאפשר לו לבנות מחדש את המחנה שלו ואת המדינה שהוא רוצה לראות.
לבנות מחדש את צה"ל ואת תפיסת הביטחון. לבנות מחדש את ההתיישבות בצפון ובדרום. לבנות מחדש את אמון הציבור במוסדות המדינה. לבנות מחדש את האתוס של שירות, אחריות, ציונות והכרעה. ובעיקר לבנות מחדש את התחושה שמדינת ישראל יודעת לאן היא הולכת.
אם וינטר יצליח להפוך את הרעיון הזה מסלוגן מוצע לסיפור פוליטי שלם, זו עשויה להיות נקודת הפריצה שלו.
הטעות תהיה למדוד אותו היום רק במספר המנדטים שמעניקים לו הסקרים. גם הגמלאים לא נראו בתחילת הדרך כמו שבעה מנדטים. גם שינוי לא נולדה עם 15. גם גנץ לא התחיל כמועמד שכמעט החליף את נתניהו. הפתעות פוליטיות אינן צומחות בדרך כלל בקו ישר וצפוי. במשך חודשים נדמה שלא קורה דבר, ואז נוצר חיבור בין מועמד, מסר ורגע היסטורי, והמערכת מתחילה לנוע במהירות.
לוינטר עדיין חסרים דברים רבים. הוא יצטרך להוכיח שהוא מסוגל לבנות מפלגה ולא רק לעורר הזדהות. לגייס סביבו אנשים רציניים. להציג תפיסה כלכלית וחברתית. לעבור מהשפה הצבאית אל שפת הנהגת המדינה. ובעיקר להוכיח שהוא מסוגל לדבר לא רק אל הבייס האמוני והימני הקשיח אלא גם אל הישראלי המסורתי, המילואימניק, תושב הפריפריה והליכודניק שאוהב את המחנה שלו אבל מרגיש שמשהו בו מיצה את עצמו.
אם יעשה זאת, התקרה שלו גבוהה בהרבה מכפי שנדמה היום.
כי בחירות אינן מוכרעות רק בין המפלגות שכבר נמצאות על הלוח. לפעמים הן מוכרעות בידי מי שמשנה את הלוח עצמו.
ב 1977 הישראלים חיפשו משהו שהמערכת הישנה כבר לא הייתה מסוגלת לתת להם. כך היה גם עם רפול, לפיד, הגמלאים וגנץ, כל אחד בדרכו ובתקופתו. לא תמיד ההפתעה הפכה להצלחה ארוכת טווח, אבל כמעט תמיד היא סיפרה משהו שהמפלגות הגדולות הבינו מאוחר מדי.
גם בבחירות הקרובות מחכה ציבור גדול שמישהו יספר את הסיפור שלו.
אם עופר וינטר יצליח לשכנע אותו שהסיפור איננו חזרה אל ישראל של 6 באוקטובר, וגם לא מעבר למחנה השני, אלא בנייתה של ישראל חדשה מתוך המחנה הלאומי, הוא עשוי להתגלות לא כהערת השוליים של הבחירות אלא כהפתעה הגדולה שלהן.
את הפתעת הבחירות תמיד מגלים בבוקר שאחרי. החוכמה היא לזהות אותה בבוקר שלפני.