קראתי הרְשׁוּמָה (פוסט בלע"ז) של השר עמיחי שיקלי על נפתלי בנט ופשוט צחקתי. לא בגלל שאין ממש בטענותיו.
דווקא משום שהן נוקבות, אישיות וכל כך כובשות. אלא שהמוסרנות שבה הן נכתבות הופכת את הסיפור כולו לקומדיה פוליטית משובחת, שמולייר וגוגול יכולים להתקנאות בה.
שיקלי מספר כיצד בנט הבטיח שלא יקים ממשלה הנשענת על רע"ם, כיצד הרגיע אותו בעודו מתקדם בכיוון ההפוך, כיצד דרש ממנו לתקוף את נתניהו ולהימנע מראיונות, ולבסוף כיצד עשה בדיוק את הדבר שבגללו שיקלי מרד בו. מבחינת שיקלי זו הייתה נקודת השבר. החבירה למנצור עבאס הייתה הבגידה הגדולה בבוחר הימני, ובנט לשיטתו, הוא לא פחות מ "מיידוף של הפוליטיקה הישראלית".
עד כאן אפשר אפילו להסכים. אלא שאז מגיע החלק המצחיק באמת; שיקלי עוזב את בנט וחובר לנתניהו.
נתניהו שניהל בעצמו מגעים עם אותו מנצור עבאס ורע"ם בניסיון להשיג את תמיכתם בהקמת ממשלה. אותו נתניהו שביקש להכשיר מהלך פוליטי עם רע"ם, ושאילולא קיר הברזל שהציב בצלאל סמוטריץ' בפני האפשרות הזאת, בהחלט ייתכן שהיה מקים ממשלה בתמיכתה.
כלומר, המעשה שהופך את בנט בעיני שיקלי ל "מיידוף של הפוליטיקה הישראלית" הופך אצל נתניהו לתמרון פוליטי לגיטימי.
קשה לדמיין סאטירה טובה יותר.
אבל רע"ם היא רק הדוגמה המזוקקת לכך. אם כתב האישום נגד בנט מבוסס על הפער בין מה שמבטיחים לבוחר הימני לבין מה שעושים לאחר קבלת המנדט ממנו, הרי שנתניהו הוא כתובת מעט משונה לחפש בה הגנה מפני התופעה הכל כך בזויה בעיני שיקלי.
זה אותו נתניהו שנבחר שוב ושוב בקולות הימין ונשא את נאום בר אילן שבו אימץ עקרונית מדינה פלשטינאית. זהו נתניהו שהצביע בעד (חלק ממהלכי) אוסלו בכנסת ופינה את חברון במסגרת זו, שאיפשר לאורך שנים את העברת הכסף הקטארי לעזה כחלק ממדיניותו מול חמאס, שהבטיח לפנות את ח'אן אל אחמר ושוב ושוב נמנע מכך למרות הוראות בג"ץ, ושבמשך שנות שלטונו הארוכות הציג את עצמו כמי שיודע לנהל את חמאס ולהעניק לישראל ביטחון, עד שהמציאות התנפצה על כולנו בזוועתיות מחרידה, ב 7 באוקטובר.
אפשר להתווכח על כל אחת מההחלטות הללו. ניתן אפילו להצדיק חלק ניכר מהן. מנהיג נדרש לעיתים לעשות את ההפך ממה שאמר באופוזיציה או במערכת הבחירות. המציאות משתנה, מידע חדש מגיע, אילוצים מתגלים והאחריות משנה את נקודת המבט.
אבל בדיוק משום כך המוסרנות של שיקלי משעשעת כל כך.
אי אפשר להכריז שבנט נוכל מפני שחבר לעבאס, ואז להצטרף בהתלהבות למי שניסה להגיע עם אותו עבאס להסכמה פוליטית ונבלם ברגע האחרון בידי סמוטריץ'. לא סביר להפוך הפרת הבטחה אצל בנט לפגם מוסרי עמוק, ואצל נתניהו לראות בה כישרון אסטרטגי. לא הגון למדוד את האחד במיקרוסקופ מדויק של חדר ניתוח ואת האחר בסרגל של חדר עסקאות מפוקפקות.
ולמען האמת שאין בכך גם שום צורך. משום שפוליטיקה איננה בית מרקחת.
מי שנפשו עדינה וסולדת מנוכלויות, תחמונים, מניפולציות, הבטחות גמישות ובריתות אינטרסנטיות, מוטב שיעבוד במקום סטרילי ולא בבית הנבחרים. פוליטיקה היא עסק אכזרי. מאז ומעולם היא הייתה בנויה על כוח, אינטרסים, תמרון, ניצול הזדמנויות והיכולת לומר לבוחר דבר אחד ביום הבחירות ולשכנע אותו כעבור זמן קצר, שההפך הגמור הוא בעצם הגשמת רצונו לאשורה.
אין בכך שבח לשקר. זוהי הכרה מפוכחת בטיבה של הפוליטיקה.
המבחן של פוליטיקאי איננו אם תמרן, אם הסתיר את מלוא כוונותיו או אם הפר הבטחה. אם זה יהיה המבחן, נתקשה למצוא מנהיגים גדולים בהיסטוריה שיעברו אותו. המבחן הרציני הוא מה עשה באמצעות הכוח שהשיג, לאיזו תכלית השתמש בתמרון, מה היו תוצאותיו והאם הצליח לשכנע את הציבור שהמחיר היה מוצדק.
וזה בדיוק ההבדל בין בנט לנתניהו. לא בהכרח במידת הטוהר שלהם, אלא במידת הכישרון הפוליטי.
בנט הבטיח דבר אחד, עשה דבר אחר ולא הצליח לשכנע את רוב בוחריו שהמהלך היה מוצדק. הם נטשו אותו ומפלגתו התרסקה. נתניהו, לעומתו, הפך במשך שנים את הסתירה הזאת למיומנות פוליטית מובנית ויוצאת דופן. הוא יכול לנאום על מדינה פלשטינאית ולהישאר מנהיג הימין. לנהל מגעים עם רע"ם ולהאשים אחרים בהישענות על האחים המוסלמים. לאפשר זרימה חופשית ומאסיבית של כסף קטארי לעזה ולהישאר מר ביטחון. להקפיא מהלך שהימין דורש (ח'אן אל אחמר והכרזת ריבונות) ולהסביר לימין שרק הוא מסוגל לבצע אותו בבוא העת.
זו אינה בהכרח הוכחה שנתניהו תחמן גדול מבנט. זו בוודאי ראיה שהוא פוליטיקאי מוכשר ממנו בהרבה.
ולכן התיאור ששיקלי מספר איננו באמת על רמאים וישרים. הוא סיפור על תלמיד ומורה.
שיקלי התקומם נגד התלמיד משום שגילה שפוליטיקה יכולה להיות מניפולטיבית, כוחנית וגמישה מאוד ביחסה להבטחות. בתגובה הוא עזב אותו והצטרף לגדול המאסטרים של האמנות הזאת בפוליטיקה הישראלית.
ועל כך באמת קשה לכעוס. אפשר בעיקר לצחוק.