המקרה של עדן בן זקן הוא לא אירוע מנותק. הוא עוד ביטוי לתופעה שמלווה את השיח הציבורי בישראל כבר שנים - "רק לא ביבי". אלא שבשלב מסוים, ההתנגדות לנתניהו הפסיקה אצל חלק מהציבור להיות עמדה פוליטית בלבד והפכה ליחס גם כלפי מי שמעז להתקרב אליו.
אפשר להתנגד לבנימין נתניהו. אפשר לבקר אותו בחריפות, להפגין נגדו וכמובן להצביע למפלגה שמבקשת להחליף אותו. כך בדיוק נראית דמוקרטיה.
הבעיה מתחילה כשהמחלוקת הפוליטית הופכת לחרם אישי.
כשלא מסתפקים בוויכוח עם נתניהו, אלא מבקשים לא לשבת איתו, לא לשתף איתו פעולה, לא להצטלם איתו - ובשלב הבא מפנים את האש גם כלפי מי שכן עושה זאת - נחצה גבול.
וזה בדיוק מה שהופך את המקרה של עדן בן זקן למעניין הרבה יותר מעוד סערה ברשת.
זמרת אינה חברת כנסת. היא אינה שרה בממשלה ואינה מחויבת לתת דין וחשבון פוליטי על כל אדם שהיא פוגשת או מצטלמת איתו. אם עצם הקרבה לראש ממשלת ישראל הופכת לעילה לקריאות להדיח אותה מתוכנית מוזיקה, הוויכוח כבר אינו רק על נתניהו. הוא עובר למי שמזוהה איתו - אפילו לרגע.
וכאן "רק לא ביבי" עלול להפוך ל"רק לא מי שמזוהה עם ביבי".
זו תופעה שראוי להיזהר ממנה, ולא משנה מאיזה מחנה פוליטי היא מגיעה. חברה דמוקרטית אינה יכולה להתנהל באמצעות רשימות שחורות חברתיות: עם מי מותר להצטלם, עם מי מותר לעבוד, למי מותר להחמיא ומי הופך מיד לחשוד רק משום שלא החרים את האדם שהמחנה שלו מתעב.
אפשר לחשוב שנתניהו הוא ראש ממשלה גרוע. אפשר לחשוב שהוא ראש ממשלה מצוין. אפשר להתווכח על מדיניותו, על החלטותיו ועל עתידו הפוליטי.
אבל אדם אינו צריך להיענש מקצועית או ציבורית רק משום שהצטלם איתו.
מי שמאמין בפלורליזם צריך להיות מסוגל להכיל גם את האפשרות שאמן שהוא אוהב חושב אחרת ממנו, מצביע אחרת ממנו או פשוט אינו מעוניין להשתתף בחרמות הפוליטיים שלו.
זה המבחן האמיתי של סובלנות: לא היכולת לקבל את מי שחושב בדיוק כמוך, אלא את מי שלא.
לכן הסיפור של עדן בן זקן הוא תמרור אזהרה קטן אך משמעותי. כי חרמות נוטים להתרחב. בהתחלה מחרימים את הפוליטיקאי ששונאים, אחר כך את מי שתומך בו, ובהמשך גם את מי שרק הסכים לעמוד לידו.
היום זו עדן בן זקן.
מחר זה יכול להיות כל מי שלא ביקש רשות לפני שהצטלם עם האדם הלא נכון.