פתאום הזכירו לנו שאנחנו יהודים

לעולם אזכור את הטיסה לאתיופיה.

מספר יהודים חובשי כיפות ומגבעות עמדו בקצה המטוס והתפללו תפילת מנחה בטרם תשקע החמה. רוב הנוסעים קיבלו את המראה בהבנה, ואולי אפילו בהערכה ובכבוד.

ואז התרומם ממקומו יהודי בשנות הארבעים לחייו. הוא הסיר את האוזניות וסינן בארסיות מתחת לשפמו ולזקנו העבות והמעוצב: "שבו כבר, תפסיקו לעשות בושות. שבו בשקט".

הוא חזר למקומו. המתפללים הביטו בו בחמלה, אולי גם ברחמים, והחזן המשיך בתפילה.

נזכרתי באותו אירוע לנוכח צונאמי האנטישמיות שמציף כיום חלקים בעולם. אנטישמיות, למרבה הצער, מעולם לא הלכה לשום מקום. לעיתים היא נחלשת, לעיתים היא מתפרצת, אבל היא אף פעם לא נעלמת לחלוטין.

ונזכרתי במיוחד באותו יהודי במטוס, שהתבייש ביהדותם הגלויה של אחיו, כאשר שמעתי על יהודים בארצות הברית, ובניו יורק בפרט, שהמציאות הפוליטית החדשה הזכירה להם לפתע את יהדותם, את זהותם ואת היותם חוליה בשרשרת הדורות של עם ישראל.

"הממדניזם" העיר גם יהודים שביקשו להתרחק מיהדותם, להצניע אותה ולהניח אותה בקרן זווית. הוא העיר גם את מי שהסירו כמעט כל סממן יהודי, דיברו אנגלית מהוקצעת ואימצו לחלוטין את התרבות האמריקאית שסביבם.

ופתאום המציאות אילצה אותם להביט במראה ולשמוע את אותו קול פנימי פשוט: אתה יהודי.

לאורך ההיסטוריה, שונאי היהודים שבו והזכירו ליהודים - על מגוון אמונותיהם, השקפותיהם ואורחות חייהם - כי בעיניהם הם קודם כול יהודים.

גם היום ענני השנאה המרחפים מעלינו מזכירים ליהודי בלוס אנג'לס, במנצ'סטר, בניס, באמסטרדם, בליסבון וברומא אמת בסיסית: יהודים אנחנו.

ופתאום משהו מתעורר.

לא רק מאהבת ישראל, ולא רק מתוך חרדה מפני השונאים. גם הדחייה מבחוץ מזכירה למי שביקשו לשכוח את יהדותם שיש בינינו קשר עמוק יותר מהמחלוקות שמפרידות בינינו.

יהודים מכל הזרמים, ההשקפות ואורחות החיים שבים לדבר בשפה משותפת - השפה שמזכירה לנו, לעיתים אפילו בעל כורחנו, שאנחנו חלק מאותו עם.

אלה ימים קשים ליהודים ברחבי העולם. רוחות רעות מן העבר שבות לנשב, לעיתים ללא מורא וללא בושה, ושנאת היהודים תופסת שוב מקום בולט בשיח הציבורי.

ודווקא עכשיו, כאשר שונאינו מבקשים להזכיר לנו מי אנחנו, מוטלת עלינו החובה להתבונן פנימה: לבחון מחדש את זהותנו ואת הקשר שלנו לעם העתיק שאליו אנחנו שייכים.

אבל זו יכולה להיות גם עת רצון. זו יכולה להיות הזדמנות לחיבור יהודי עולמי - לא רק מתוך יראה מפני השונאים ולא רק מתוך פחד מהאנטישמיות, אלא מתוך ההכרה הפשוטה והעמוקה: אחים אנחנו.

אחים מאותו שורש, מאותו עץ עתיק. הענפים שונים זה מזה בצבעם, בצורתם ובגודלם, אבל כולם יונקים מאותו גזע ומאותם שורשים.

פתאום הזכירו לנו שאנחנו יהודים. אבל אולי הגיע הזמן שלא נזדקק לשונאינו כדי לזכור זאת. אחים אנחנו. עם קטן, משפחה יהודית גדולה.