כנראה שאין אחד בימין שיחלוק על כישרונו המשפטי של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נעם סולברג.
הביקורת על סולברג הייתה, אפוא, על היעדר "אומץ" שיפוטי. אותה תעוזה שמאפיינת את חבריו האקטיביסטים להרכב - ובפרט את העומד בראשו, השופט יצחק עמית - שמרשים לעצמם לשחק בחוקים משל היו פלסטלינה, לא קיימת אצל מי שאמור להיות נושא הדגל השמרני בבית המשפט. מלבד כתיבה נוקבת, הוא אינו מעז לעמוד על שלו, לדפוק על השולחן ולומר: עד כאן - כלו כל הקיצין.
מנגד, מקורביו טוענים בתוקף כי הוא שחקן קבוצתי, חלק מהרכב שבו לעולם אינו רוב, וכי אם יילחם יותר מדי הוא עלול לקרוע את החבל ולגרור את המדינה למלחמת אחים.
והנה, דווקא במערכת הבחירות הרגישה והחשובה ביותר בתולדות המדינה, מצא את עצמו השופט סולברג משמש כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת. כאן אין קבוצה, אין רוב ומיעוט - רק הוא לבדו מכריע גורלות וקובע מהי "תעמולה אסורה", אותו צמד מילים עמום ששימש את קודמיו בתפקיד ליצירת איפה ואיפה בין ימין לשמאל.
מידת ההשפעה כה גדולה, עד שהשמאל זיהה את הפוטנציאל והחל להגיש עשרות רבות של עתירות תעמולה נגד הימין, במטרה להשתיקו. השמאל, שזיהה את הפוטנציאל של עתירות התעמולה, מגיש עשרות רבות של עתירות מתוך מטרה ברורה לנסות להשתיק ולשתק את הרשתות החברתיות של נבחרי הציבור מהימין. בשונה מנבחרי הציבור מהשמאל, אמנם אין להם מגוון ערוצי תקשורת, אך יש להם חשיפה אדירה ברשתות החברתיות ובמסרים הישירים לציבור.
כאן סולברג עומד יחידי, ולראשונה נבחן "על רטוב": האם הוא אמיץ מספיק לעמוד מול כוחות גדולים שמשתמשים בכלים משפטיים כדי לשלוט בשיח ולהכריע את הבחירות?
בתחילה, ייתכן שמתוך אי-הבנה מלאה של מה שעומד מולו, נתן סולברג, בשורה של החלטות תקדימיות, "הכשר" לשמאל. הוא קיבל שוב ושוב עתירות תקדימיות מהצד השמאלי, ובכך למעשה עודד את המשך הגשתן של עתירות מופרכות, שכל כולן ניסיון להשתיק ולשתק את הימין. הכול, כמובן, בתמיכת היועצת המשפטית לממשלה, שבאופן טבעי הצטרפה לעתירות השמאל.
אולם בחודש האחרון משהו השתנה. יש שיאמרו שסולברג הרגיש שהגיעו מים עד נפש, ויש שיאמרו שהיועצת מתחה את החבל יותר מדי. כך או אחרת, סולברג - הפעם, כאמור, לבדו - אומר ליועצת: עד כאן ולא עוד.
ההחלטה הראשונה שניתנה בניגוד לדעתה החד-משמעית של היועצת הייתה החלטתו לאפשר לשר לביטחון לאומי, ולכל נבחר ציבור אחר, להצטלם באגביות עם שוטרים המשמשים מעגל אבטחה, מבלי שהדבר ייחשב "תעמולה אסורה". גלי סברה שבן גביר צריך לבחור: לסייר ללא כל צילום, או לסייר ולהצטלם - אך ללא שוטרים, יהיה הסיכון הביטחוני עבורו אשר יהיה.
אולם שום דבר לא משתווה לאירוע מהשבוע האחרון. בניסיון למנוע מבן גביר להופיע אתמול בהיכל מנורה ולברך את אלפי מתנדבי כיתות הכוננות שהתגייסו מיד אחרי 7.10 להגן על המדינה, הגיש אחד העותרים הסדרתיים עתירה נגד השתתפות השר.
גלי, שנדרשה להגיב, הבינה שיש לה בעיה. ההנחיות בנושא טקסים וכנסים קובעות בצורה מפורשת שלשר מותר לבוא ולברך, ואין מדובר בתעמולה. חקיקה פרסונלית? רטרואקטיבית? את מי זה מעניין. גלי אצה-רצה לשנות את הנחיותיה, ולפתע הגעה של שר לכנס היא כשלעצמה תעמולה.
מיד לאחר מכן הגישה את תגובתה, ובה "קבעה" שלשר אסור לבוא לכנס, תוך שציטטה - פרצוף מופתע - את הנחיותיה ש"תפרה" במיוחד לאירוע זה, מבלי להזכיר זאת. למרות הצגת עמדה לעומתית לעמדת השר, היא אף התיימרה לייצג אותו בעתירה. על הדרך היא קבעה לעצמה לוחות זמנים והגישה פעם אחר פעם את תגובותיה באיחור רב.
מנגד, סולברג קבע בצורה ברורה שאין שחר לטענותיה - עצם ההופעה בכנס אינה תעמולה. הוא אף פסק נגדה הוצאות בסך 5,000 ש"ח לטובת השר בן גביר, תוך שמתח עליה ביקורת קשה והסביר בפשטות כי הוא אינו כפוף להנחיותיה, וכי ניסיונה לייצג את השר בניגוד לעמדתו אינו ראוי.
מאז השמאל בטנטרום על כך שסולברג העז להעמיד את גלי במקומה ולפסוק לפי הדין, בניגוד לעמדתה. נמשיך לחלוק על סולברג ולבקר אותו כשצריך, אבל סולברג של החודש האחרון גילה לנו שאומץ שיפוטי יכול להיות גם בצד השמרני. ותודה, כמובן, לעורך הדין זאב וולף, שבכישרון רב ייצג את השר.
האם המגמה של סולברג תימשך? ימים והחלטותיו בעתירות יגידו.