לברנטי בריה, ראש המשטרה החשאית האימתני של סטלין, ניסח במדויק את המוטו שליווה אותו: "הראו לי את האיש, ואני כבר אמצא לכם את הסעיף".
בריה לא היה זקוק לראיות או לחקירה אובייקטיבית, הוא קודם כל סימן את המטרה הפוליטית, ואז רתם את כל הכלים החוקיים שעמדו לרשותו כדי לתפור את התיק. במשך שנים, רווחת ההנחה כי ההאשמות נגד בכירי הימין הן אות קלון שדבק בנו. אבל האמת שונה לחלוטין. הרדיפה הזו אינה אות קלון לימין - היא אות קלון למערכת המשפט.
בדומה לאותה שיטה של לברנטי בריה, נראה שגם אצלנו הפכה הרדיפה הפלילית והמשפטית לנשק פוליטי. זהו נשק שמופנה כמעט בלעדית נגד נבחרי ציבור שמעזים שלא להתיישר עם עמדותיה של האליטה המשפטית.
במקום להתמודד עם רצון הבוחר, המערכת מנסה להכריע את תוצאות הקלפיות בתוך חדרי החקירות. זוהי לא שמירה על שלטון החוק, אלא סכנה ברורה ומוחשית לדמוקרטיה, סכנה הגדולה עשרות מונים מכל הצעת חקיקה כזו או אחרת. כאשר הפקידות מחליפה את הריבון, הדמוקרטיה הופכת למראית עין בלבד.
הסטנדרט הכפול של מערכת אכיפת החוק צועק לשמיים, ומוכיח שוב ושוב את עקרון "הראו לי את האיש". תסתכלו על הניגודיות המדהימה: התבטאויות, הדלפות חמורות או עבירות של אנשי שמאל, פקידים בכירים וקצינים לשעבר, זוכות כמעט אוטומטית ל"אתרוג".
כך למשל, חבר הכנסת גלעד קריב נתפס כשהוא לכאורה מדליף מידע ביטחוני רגיש מוועדת החוץ והביטחון, אך הייעוץ המשפטי מנע פתיחה בחקירה פלילית. בדומה לכך, לא ראינו כמעט אף חקירה כשמדובר בחברת הכנסת שרן השכל שלכאורה הגישה תצהיר כוזב, או העלמת עין מוחלטת מאישים כדוגמת נעמה לזימי שמצולמת שורפת צמיג בכביש איילון. לעומת זאת, אצל בכירים בימין, המערכת יוצאת מגדרה, ממציאה תקדימים משפטיים יש מאין ופותחת בחקירות בזק, העיקר למצוא את הסעיף.
קחו לדוגמה את השר איתמר בן גביר: נסו לדמיין אדם שנוסע באופן יומיומי ללא חגורת בטיחות. במציאות סבירה, נהג כזה נתפס אולי פעמיים או שלוש (אם נגזים - עשר פעמים) במהלך 35 שנה. בן גביר, לעומת זאת, נתפס כ-20 פעמים. אין ספק שהוא עבר על החוק והתנהל בצורה פסולה, אך הפער הסטטיסטי החריג הזה מעיד קודם כל על דבר אחד: מערכת האכיפה פשוט מחפשת אותו, עוקבת אחריו ובודקת אותו בפינצטה, הרבה יותר מכל אזרח ממוצע. כאשר המערכת משתמשת בחוק כדי לפעול בהתאם לאינטרסים שלה, נעלמת הוודאות כי מקרים אלו אכן קרו ולא הומצאו למען "המטרה הגדולה".
התוצאה הישירה של הרדיפה הממוקדת הזו היא התרסקות. הציבור איבד לחלוטין את האמון במערכת. מחקרים עקביים של השנים האחרונות, כולל מדד הדמוקרטיה הישראלית, מצביעים על ירידה היסטורית וצניחה חופשית באמון האזרחים בבית המשפט העליון ובפרקליטות.
הציבור הישראלי אינו טיפש: כאשר הוא רואה כיצד המערכת ממנפת עבירות זניחות או טענות חסרות בסיס לכדי רדיפה של שנים, הוא מבין מיד שהמטרה סומנה מראש. הוא מזהה שהמערכת אינה פועלת כאובייקטיבית, אלא כדיפ סטייט פוליטי של ממש.
כדי לתקן את העיוות הזה, חובה לבצע רפורמה. את עיקרי הרפורמה הנדרשת נאמר כאן במשפטים קצרים וללא פירוט רב: נדרש פיצול מיידי של תפקיד היועצת המשפטית לממשלה. חובה לבצע שינוי יסודי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים כדי להחזיר את הכוח לנבחרי הציבור. ויש לבטל לחלוטין פסיקות שערורייתיות של בג"ץ, דוגמת הפסילה בנושא דרעי, שהעמידו את שיקול דעתו של פקיד בשם יועמ"ש מעל זה של הבוחר.
בשורה התחתונה, ההנחה שחקירות של אנשי ימין הן קלון של ציבור הימין - חייבת לחלוף. הקלון כולו יושב על כתפיה של מערכת שאיבדה את הדרך והפכה לשחקן במגרש הפוליטי. מי שמעלים עין מצד אחד, אך שולף זכוכית מגדלת מול הצד האחר, מסמן את המטרה מסביב לחץ שכבר נורה. ולאדם כזה, אף אחד כבר לא יאמין שהוא יכול לקלוע.
יש לכם מה להגיד על הטור? מוזמנים לכתוב בתגובות, אני קורא הכל. במידה ותרצו שגם אגיב, מוזמנים לשלוח לי למייל doarey@gmail.com.