עומר אדם, מהזמרים המצליחים והאהובים בישראל, תכנן לפרטי פרטים את הרגע הגדול בחייו. ברגעי החופה הפרטית שלו עם כלתו סשה, אי שם ביעד אקזוטי לחופי הריביירה האיטלקית, הוא ביקש לשמוע - מכל הזמרים שבעולם - דווקא את הזמר החסידי מוטי שטיינמץ.
אבל לשטיינמץ יש עיקרון: הוא אינו מופיע בפני קהל מעורב של גברים ונשים. גם הפעם הוא לא עיגל פינות בגלל זהותו של המזמין ומידת יוקרתו של האירוע הנדיר והמתוקשר. הוא הבהיר מראש כי ישמח לבוא ולרגש בקולו, אבל החופה צריכה להתקיים בהפרדה.
ועומר אדם אמר: מכבד. בלי בג"ץ. בלי עתירה. בלי הפגנה ובלי מלחמת דת.
יש משהו יפה בסיפור הזה בפני עצמו. אבל כדי להבין עד כמה הוא יפה, צריך לחזור שבע שנים לאחור.
באוגוסט 2019 עמד אותו מוטי שטיינמץ בלבה של סערה לאומית. עיריית עפולה ביקשה לקיים בפארק העירוני מופע לציבור החרדי, בהשתתפות שטיינמץ וחיים ישראל, בהפרדה בין גברים לנשים. מהר מאוד הפך מופע מוזיקלי בעפולה למאבק על דמותה של מדינת ישראל.
עתירות הוגשו, פוליטיקאים התערבו. בית המשפט המחוזי אסר תחילה את ההפרדה, שטיינמץ הודיע כי במצב כזה לא יוכל להופיע, ובהמשך אושר מתווה שאִפשר את קיום האירוע בהפרדה לצד מתחם מעורב.
המופע יצא לדרך. ובעוד שטיינמץ כבר עומד על הבמה ושר בפני הקהל שהגיע לשמוע, הגיעה ההחלטה מבית המשפט העליון שביטלה את פסק הדין שאִפשר את המתווה, מטעמים משפטיים הנוגעים לסמכותו של בית המשפט המחוזי לשנות את ההחלטה הקודמת.
אני זוכר היטב את הימים ההם. מוטי שטיינמץ, זמר חסידי עדין נפש שלא יצא להפגנות ולא ביקש מאיש לשנות את אורחות חייו, הפך כמעט בעל כורחו לסמל. עצם העובדה שאמר כי אמונתו - כמו גם אמונת קהל מאזיניו - אינה מאפשרת לו להופיע באירוע מעורב הספיקה כדי להכניס אותו אל תוך המילים הגדולות והמפחידות של אותם ימים: 'הדרה', 'חשכה', 'כפייה'.
שבע שנים חלפו. והשבוע שוב ביקש מוטי שטיינמץ בדיוק אותו דבר. הוא לא השתנה. אותה אמונה. אותם עקרונות. אותה הפרדה. אבל הפעם לא היה צורך בבית משפט. עומר אדם רצה אותו בחופה שלו, שמע את התנאי ושינה את כל אופי החופה למען המטרה. שטיינמץ עצמו, שמסרב להתפשר פעם אחר פעם על עקרונותיו, זכה בתהילת עולם.
בעיניי, סגירת המעגל הזאת גדולה הרבה יותר ממוטי שטיינמץ. כי שטיינמץ מייצג רבבות יהודים במדינת ישראל. יהודים שרוצים להיות חלק, אבל לא מוכנים לאבד עקרונות.
במשך שנים התקשורת משכנעת אותנו שלעמוד על עקרונות יהודיים פירושו בהכרח להיות קיצוני וחשוך; שאם אינך מוכן להתגמש על כל עקרון עליו גדלת, סימן שאינך מכבד את האחר. והנה מגיע דווקא עומר אדם ומציע מודל אחר.
ואולי יש כאן עוד משהו. עומר אדם לא רק הסכים לבקשתו של שטיינמץ. הוא זה שרצה אותו שם מלכתחילה.
ברגע הגדול של הקמת בית יהודי, בתוך עולם של זוהר, פרסום ומיליוני צפיות, הוא בחר בקול שמגיע מעולם אחר לגמרי לכאורה. קול של תפילה. קול של אמונה. קול של ירושלים. פתאום אדם יודע מה הוא רוצה לקחת איתו אל תוך הבית החדש.
היו גם רעשי רקע של מי שמתעקשים להחשיך כל נקודת אור, אבל בשורה התחתונה שוב נשמע השבוע בכל פינה ברשת הישראלית קול עתיק מאוד. קול של זמר חסידי. קול ששון וקול שמחה. קול חתן וקול כלה. קול של יהודים שמגלים, דווקא ברגעים החשובים באמת, שהם הרבה יותר קרובים ממה שסיפרו להם. עם ישראל חי, בהחלט.
הכותב הוא עורך השבועון החרדי "בקהילה"