איפשהו במאה הקודמת הצבעתי לראשונה לכנסת. מערכת הבחירות הייתה אז סוערת (כמו תמיד), המתמודדים נגסו זה בזה כמעט פיזית (כמו תמיד), אמרו אז שזו מערכת הבחירות הקריטית ביותר בתולדות המדינה (כמו תמיד), הזהירו אותנו שהצד השני יביא לאסון (כמו תמיד) ועוד כיוצא באלה תופעות אופייניות למערכות בחירות.
והייתה גם תעמולת בחירות סוערת וגועשת, כזו שנאבקת על תשומת הלב של כל מצביע ומצביעה בפירוטכניקה תקופתית וכמיטב היכולת הטכנולוגית של הימים ההם. בתוך כל אלה לכדה את ליבי חוברת לבנה וזעירה, קטנה יותר מתעודת זהות, ובה באותיות כחולות מסבירים רבנים חשובים בציונות הדתית מדוע להצביע למפד"ל.
לקחתי חוברת אחת כזו, הכנסתי לכיס ובנסיעה ארוכה ומשמימה באוטובוס שלפתי אותה ועלעלתי. בין דבריהם של הרבנים הרבים מצאתי גם את דבריו של הרב שבתי סבתו. אינני זוכר את הניסוח המדויק של דבריו, אבל עיקרם היה שאמנם יש ביקורת וטענות, אבל אין לשכוח את החובה האישית של כל משפחה בציונות הדתית למפד"ל שהשקיעה במוסדות החינוך ובתנועות הנוער שעיצבו ומעצבים את הדור הבא על פי ערכי עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. כולם (האמת היא שלא רק בתוך המגזר) נהנים מפרותיהן של הישיבות התיכוניות, האולפנות, ישיבות ההסדר, הישיבות הגבוהות, תנועת הנוער (ומאז נוספו גם המכינות), ולא נוכל להיות כפויי טובה למפלגה הזו ולאנשיה שמשקיעים, תומכים ומתקצבים את המוסדות הללו ואת מערכת החינוך הזו, כתב אז הרב סבתו בחוברת ההיא.
ברמה האישית, אני מודה, הרעיון תפס אותי אז ונשאר איתי עד היום. תלונות היו וכנראה תמיד יהיו על המפד"ל לגלגוליה השונים. טבעי שכל אחד רוצה וירצה לקבל יותר מנבחריו ולראות יותר הישגים של מפלגתו, אבל האם בשם התלונות והשאיפות אפשר להתעלם מכל מה שיש וכל מה שהושג?
חלפו עשורים מאז מערכת הבחירות ההיא. אנחנו בעיצומה של מערכת בחירות חדשה מהניילונים. בשבועות האחרונים אני פוגש ישראלים בני מגזרים אחרים, לא כאלה שכיפה סרוגה לראשם, ואפילו כאלה שממש מתנגדים ונאבקים בערכיה של המפלגה הסרוגה, מפלגת הציונות הדתית, ושוב ושוב אני שומע מהם את אותה טענה לנוכח הסקרים הממקמים את מפלגת הציונות הדתית סביב אחוז החסימה:
'תראה, אתם או מטומטמים או כפויי טובה', אומר לי אחד. 'האמת היא שלא אכפת לי שתתרסקו. אני הרי סולד מכל מה שמריח ציונות דתית', אומר אחר, 'אבל אין הסבר הגיוני למה שקורה כאן. איפה המצביעים שלכם? קיבלתם כל כך הרבה מהמפלגה הזו ונטשתם?'. 'השמאל עשה לציונות הדתית בית ספר, אה?', מגחך אדם שלישי, 'מצא את נקודת החולשה שלכם בנושא גיוס החרדים וזהו, שכחתם את כל מה שעשו למענכם. התפוררתם'. 'האמת היא שחשבתי שאתם מגזר הרבה יותר ערכי, חכם, מפוכח ונאמן. מסתבר שטעיתי', אומר אדם נוסף, ואחסוך בפניכם ציטוטים לא נעימים נוספים, ולעיתים חריפים מאלה.
מול האמירות הללו אני מוצא את עצמי לא פעם ללא תשובה של ממש. אני עדיין רוצה להאמין שבני הציונות הדתית, לסוגיהם, לרבדיהם ולתתי הדקויות שלהם, אינם כפויי טובה. אני רוצה להאמין שמה שקרה כאן הוא שבסך הכול מישהו ידע לעשות עליהם עבודה תודעתית עמוקה והצליח גם לפלג וגם לתייג את נבחרי הציבור שלהם כקיצוניים, כהזויים, כמשיחיים ועוד מחמאות, ולמה? משום שאותם נבחרי ציבור קידמו את הערכים שבני הציונות הדתית עצמם מאמינים בהם ורוצים בהם... סללום לוגי מורכב? לא ממש. סתם שטיפת מוח מהזן הפשוט ביותר.
אי אפשר הרי להתכחש לתנופת הבנייה האדירה ביהודה ושומרון, לישובים שהוקמו, לחוות שצצו, לכבישים שנסללו, לעשרות אלפי יחידות הדיור שאושרו, הוקמו וקודמו. מתנגדים ותומכים מודים שמה שנעשה בתחום הזה לא נעשה מאז מלחמת ששת הימים (ואם נחשוב על זה, אז גם הרבה קודם), אבל בציונות הדתית, שבסך הכול רוצה ומאמינה בהתיישבות ביהודה ושומרון, לא רואים את כל זה. מסתבר שאפילו בישובים שהוקמו ואושרו בקדנציה האחרונה, יש מי שמתחלחל מהמחשבה שיצביע למפלגה שבזכותה הישוב שלו אושר ומתפתח...
וזה ממש לא רק ההתיישבות ביהודה ושומרון. משום מה הם לא רואים גם את ההשקעה בגרעינים התורניים-משימתיים, ככל הנראה כי יש מי שהצליח למתג את ההשקעה הזו כ"הדתה" שמסכנת את נשמותיהם של ילדי ישראל, אז במגזר נבהלים ומעדיפים להתעלם, למרות שמבינים שם כמה חשובים הגרעינים הללו לזהות היהודית של ישראל ולחוסן הקהילתי בערי הפריפריה ולא רק בהן.
ומה לגבי ההשקעה האנושית, הארגונית והכלכלית בישיבות ההסדר, בישיבות התיכוניות, במכינות, במדרשות, באולפנות ובכלל במערכת החינוך הממלכתית-דתית? ציבור שלם נהנה מכל הטוב הזה ברמה האישית-משפחתית, אבל הוא לא רואה את כל זה. מדינה שלמה מתבשמת מתוצאות מערכות החינוך הללו, אבל בעיני הציבור הציוני דתי כל זה שקוף. אין תחושת הכרת תודה וטובה, כלום...
מישהו רואה את הפעילות להעצמת הזהות היהודית באינספור תחומים ובכל רחבי הארץ, או שגם מזה מעדיפים להתעלם? ומה לגבי חיזוק והעצמת השירות הלאומי? וקידום בפועל של הריבונות ביהודה ושומרון במגמה ברורה וישירה (כזו שלא נשמעת ממפלגות אחרות) להמית את הרעיון המסוכן של מדינה פלשתינית, ומהר ככל הניתן? הכל נשכח ואיננו?
ולא הזכרנו עדיין את המאבק של ראשי 'הציונות הדתית' (כן, המפלגה, לא המגזר) להעיר בכל דרך אפשרית את ראשי הצבא והמדינה מקונספציות אוסלו שהטביעו אותנו בדם. נכון, הם לא הצליחו (בכל זאת, זו לא מפלגת שלטון), אבל מהמקום שבו הם נמצאים הם הפעילו כל מנוף שהיה בידיהם בניסיון לשנות, להשפיע, לדרוש, להתריע ולפקוח עיניים. ולא הזכרנו את המאבק, שתתפלאו אבל הצליח בחלק ניכר ממנו, לתיקון מערכת המשפט דרך ועדת חוקה ומשפט והעומד בראשה, וזאת למרות מחאות מסוכנות וחסרות אחריות של האופוזיציה.
ופרק נוסף, שגם ממנו יש מי שמתעלם משום מה, הוא הפרק הכלכלי. בתקופת מלחמה מצליח שר האוצר להביא בשורת החלטות להישגים שמותירים גם את התקשורת השמאלית ביותר עם לסת שמוטה. חיים רמון טען לא מכבר שעל הישגיה ראויה הציונות הדתית ללפחות עשרה מנדטים. נחום ברנע מגדיר את הישגי המפלגה עבור בוחריה כ"הצלחה מסחררת". בתקשורת החרדית נטען שהמפלגה היחידה שיכולה לחזור לבוחריה עם הישגים מרשימים היא הציונות הדתית, אז מישהו יכול להסביר איך זה שהיא עדיין מדשדשת מעל ומתחת לאחוז החסימה? רק בגלל שעדיין לא נחקק חוק שיביא לגיוס החרדים? זה לא נשמע מופרך?
אני חושש לכתוב זאת במפורש, אבל אולי אין מנוס וצריך לכתוב זאת. לצערי, לדבר הזה קוראים בעברית פשוטה כפיות טובה. אני עדיין רוצה להאמין שהציבור הסרוג לא כזה, ושעם כל הביקורת והטענות, ועל אף שאיפותיהם של פוליטיקאים, עם ובלי ניסיון, להיות משיחים לרגע, להקים איזה פתית-מפלגה שתציל את האומה והאנושות, הציבור הזה עוד יתעשת, יעשה חשבון נפש ויגיע לקלפיות הרבה יותר שקול והרבה פחות מוסת ושטוף מוח.