דבריו האחרונים של ראש הממשלה בנימין נתניהו נגד כניסתו של עופר וינטר למערכת הפוליטית, והאזהרות החוזרות מפני "רסיסי מפלגות ששורפים קולות ומפילים את שלטון הימין", הם חלק מאותו ריטואל קבוע.
בכל פעם שקם גורם חדש שמבקש להציג חלופה אידיאולוגית, מופעל עליו מכבש לחצים אגרסיבי בדרישה שיתיישר, יתאחד או יפרוש.
אבל הניסיון להפנות אצבע מאשימה כלפי וינטר, יועז הנדל או גלעד ארדן מחטיא את שורש הבעיה. לא המועמדים החדשים שורפים את הקולות, ובוודאי שלא הבוחרים שרוצים להצביע לפי צו מצפונם. מי ששורף מאות אלפי קולות בימין ומסכן את המחנה כולו הוא אחוז החסימה הגבוה.
העלאת אחוז החסימה ל-3.25% ב-2014 שווקה כהבטחה למשילות וליציבות. בפועל, קיבלנו שיתוק פוליטי מתמשך, סחטנות של סיעות מעבר לרף, ומנגנון שמגן על המפלגות הוותיקות מפני כל תחרות רעיונית. הרף הגבוה הזה מרחיק אנשי מעשה ראויים, קצינים ומנהיגי ציבור מהזירה הפוליטית, בידיעה שסיכוייהם לעבור מחסום של כארבעה מנדטים קלושים מראש.
אחרי השבר של ה-7 באוקטובר, ציבור ענק בימין מאוכזב מתפקוד ההנהגה הקיימת ומשווע לדם חדש ולתפיסת ביטחון התקפית. כשמעמידים בפני הציבור הזה חומה גבוהה שמונעת כניסת כוחות חדשים, הדבר מוביל לאחת משתי תוצאות הרסניות: הצבעה טקטית בלב כבד למפלגות שלא מאמינים בהן, או ייאוש והישארות בבית - מה שעלול להביא את שיעור ההצבעה לשפל חסר תקדים.
במקום לנהל קמפיינים של פחד נגד מועמדים עצמאיים ולדרוש איחודים כפויים שלא מחזיקים מעמד, הפתרון הנכון והישר הוא הורדת אחוז החסימה.
הורדת הרף תחזיר את ההצבעה האידיאולוגית הנקייה, תמנע אובדן מנדטים יקרים למחנה הלאומי, תרענן את הכנסת במנהיגות חדשה, ותאפשר גמישות רחבה בהקמת ממשלה לאומית ומתפקדת.
יצחק זיוון הוא מחבר הספר "כן אדוני הנשיא"