פוליטיקה היא מקצוע לכל דבר וענין. ואנחנו בוודאי רוצים את הנציגים שלנו בכנסת ובממשלה מקצוענים, מנוסים ומומחים לפוליטיקה. אבל הם הרי אינם מגיעים עם ניסיון מהבית אלא צוברים אותו עם השנים, תוך כדי תנועה והתפקיד. הם לומדים, מתמקצעים וצוברים ניסיון.
כמה עולה לנו 'שכר הלימוד' הזה קוראים יקרים? האם שאלנו את עצמנו פעם?
כשאנחנו שוקלים למי להצביע בבחירות, כדאי שניקח בחשבון פרט חשוב: מתוך המיסים שאנחנו משלמים לקופת המדינה, חלק בלתי מבוטל הולך לתשלום שכרם של חברי הכנסת, השרים והפקידים. כשחבר כנסת או שר חדשים נכנסים לתפקיד, הם לומדים להכיר את מערכת החקיקה, הרגולציה רזיה ונפתוליה, על המשאים והמתנים המורכבים הכרוכים בה, זיהוי החסמים הבירוקטיים והרגולטוריים, שלל הטקטיקות ותחכומים הנדרשים מול האופוזיציה, היועצים המשפטיים ועוד. ככל שהוא פעיל יותר, הוא לומד ומתנסה יותר, מתמקצע, מתמחה ויעיל יותר וההשקעה שלנו בו כמובן משתלמת. אבל זה לוקח זמן ובמשך הזמן הזה אנחנו מממנים את שכר הלימוד שלו.
המומחיות והניסיון הפוליטי של שליחי הציבור שלנו אינם זכות יתר המוקנה להם. ההפך: הם משאב לאומי חיוני לבניין החוסן הלאומי, לכל דבר וענין ואין להקל בו ראש. כשחבר כנסת או שר הצטיין בתפקידו, משמעות הדבר כי ההשקעה שלנו בתשלום שכר הלימוד שלו נשאה פרי ויש לנו אינטרס לאומי מובהק להותיר אותו לכהן בתפקידו קדנציה נוספת כדי שנקצור את פירות ההשקעה.
משום כך, ההתמכרות הציבורית לייבוא מתמיד של 'דם חדש' ודמויות 'נקיות' שאינן קשורות לכישלונות ולקונספציה', גובה מחיר בלתי נסבל שהדיון הציבורי מתעלם ממנו. מחיר שמתבטא בדחיקת המומחים אל מחוץ למערכת הפוליטית, וקטיעה שרירותית של רצף הלמידה וההתמחות המקצועית בניהול המדינה, בוויתור קל-דעת על הניסיון החקיקתי שנצבר בעמל, ובאובדן הבקיאות בחסמי הבירוקרטיה, והמינהל הציבורי.
ניהול מדינה אינו שדה ניסויים. שליטה במנגנוני החקיקה, התמצאות במרכזי הכובד של הפקידות הבכירה והיכולת לתמרן בנפתולי הוועדות, אינן סגולות מולדות, אלא מיומנויות הנרכשות בשנות עבודה רבות. זריקת הניסיון הזה לפח בשם הרדיפה אחר ה'חדש', קוטעת את שיקול הדעת המתמשך הנדרש לקבלת החלטות הרות גורל, ומפקירה את הזירה דווקא בידי הפקידות.
וקל וחומר הוא כשמדובר בשליחי ציבור שלא זו בלבד שאין להם יד ורגל בקונספציה אלא היו מן הצדיקים הבודדים שהתריעו בשער מפניה. אין שום סיבה אמיתית לדחוק אותם החוצה.
אדרבה. לו וינטר ורשימת 'עמך ישראל', מחד, וסמוטריץ' ורשימת הציונות הדתית, מאידך, המציגים סדר יום כמעט זהה ומכוונים לאותו פלח אלקטוראלי, יוזמנו לראיון קבלה ומיונים אצל מעסיק פוטנציאלי - אנחנו, הציבור - כיצד לדעתכם ייראו קורות החיים שלהם?
על זכויותיו הצבאיות של וינטר אין חולק. אגרת הקרב שלו במלחמת צוק איתן מהלכת עליי קסם עד היום. אבל בקורות החיים שלו לא מופיע אף לא יום אחד של ניסיון או מומחיות בעשיה אזרחית ופוליטית.
ההחלטה לרוץ ברשימה עצמאית הרוכבת בדיוק על אותו פלח אלקטוראלי של מפלגה ותיקה קיימת, תוך יומרה לבידול רעיוני שאינו קיים בפועל, מיותרת, מפוררת את העוגה האלקטורלית ומעוררת אי אמון. למעשה, מדובר במפלגה כפילה המציגה סדר יום זהה לחלוטין. אלא שקיים הבדל יסודי בולט בין השתיים: הסיעה הוותיקה, היא גם הסיעה המצטיינת של הממשלה היוצאת, ושל ממשלות ישראל לדורותיהן בהגשמת סדר היום הזה למרות הנסיבות המדיניות הסבוכות.
הקמת מפלגה כפילה שראשיה נעדרים ניסיון פוליטי מינימלי - ושעלולה לדחוק את שליחי הציבור המומחים והמנוסים שכבר שילמנו את שכר הלימוד שלהם - אינה רק מהלך חסר אחריות, אלא בזבוז חסר הגיון של כספי ציבור. ושלא תהיה בדברים הללו אי הבנה: הזירה הפוליטית צריכה לקדם מנהיגים חדשים במאור פנים. וינטר ראוי להשתלב במערכת הפוליטית וישראל זקוקה למצפן הרעיוני שהוא מציע. אבל ישראל זקוקה גם למנהיגות ענווה ואחראית. בוודאי אחרי הטבח.
מנהיגות שתזכיר לנו כי פוליטיקה היא מקצוע - ואין לנו, הציבור, או למנהיגינו, זכות מוסרית לוותר על הניסיון המקצועי, המיומנות הפוליטית, החקיקתית, והמדינית של מי שכבר רכשו אותם בעמל רב ולדחוק אותם תמורת רשימה חדשה שבראשה עומד אמנם מפקד עתיר זכויות, אך ללא יום אחד של ניסיון אזרחי-פוליטי, ושאף לא השכיל לצרף לרשימתו מועמדים בעלי ניסיון פוליטי רלוונטי. בהתלבטויות שלנו לקראת יום הבחירות במי לבחור, נשאל את עצמנו ביושר - מי הנבחרים שהוכיחו בקדנציה החולפת כי ההשקעה שלנו בהם אכן השתלמה.
הכותבת היא סגנית נשיא מכון הרצל