1. יום אחד הילדה חזרה מבית הספר בוכה. הלחץ החברתי הכריע אותה. מאז ומעולם היא התקשתה להגיד 'לא' ל"חברות" והנה - הפיצוץ הגיע. לא יודע אם אפשר לקרוא לזה 'בחירה', אבל בסוף היא עשתה במזיד את מה שהחברות רצו ולא את מה שההורים האהובים אמרו.
כתוצאה מהקונפליקט העז, הדמעות ירדו מהשמים, מאותו מקום בו זיכו אותי להתבונן על הסיטואציה ולא לכעוס או להאשים אותה ב'חוצפה'. העולם הוא הסביבה בה אתה חי ואי אפשר להאשים ילדה המתמודדת בעומק העניין עם הפחד הנורא שלא יהיו לה חברות. החברה היא צורך שבשלב מסוים עשוי להאפיל על הצורך בהורים. זה כמו הצורך בכסף מול האמונה שאף אדם לא באמת מפרנס אותך ויש בורא שמכוון את הייקום.
2. קצת אחרי זה קבלתי הצעה לעבודת משחק כלשהי. הפקה גדולה הציעה סכום קטן שהיה נמוך מהמקובל בשוק. אך עדיין, כל שקל חשוב. לבי המתפתה רצה לקטוף על הדרך את 'העבודה הקלה' בתואנה שגם ככה הכסף מונח על הרצפה ומכיוון שאסור להתעצל מלהרים כסף - עליי לשתף פעולה עם התנאים הירודים. אחרי אודישן מהיר התקבלתי לתפקיד. הסוכן שלי לא מתעסק בסכומים כאלה, אז הצבתי כמה תנאים בעצמי. יום לפני הצילומים ההפקה חזרה אליי והתעלמה כמעט כליל מהתנאים.
3. אחרי כמה הודעות שחררתי את הפחד מהפסד הרווח הקליל. התחושה העילאית הייתה משתלמת. כמה דקות עברו ואחד מהמעורבים בסיפור התקשר. עשה קצת פאסיב אגרסיב. בשלב מסוים בשיחה הוא התחיל לרמוז לי שחבל, פשוט חבל שאתוייג כ'בעייתי' כי אז 'השם שלך יישרף בתעשייה'. 'אוי, לא', רציתי לומר לו, אך התאפקתי מפני כבוד הבריות.
'אני רוצה להציל לך את זה', אמר ברוך. 'אל תציל לי כלום', שמעתי מישהו אומר. לא הכרתי את עצמי ככה. הגוף שרף, הראש הסתחרר, אך עשיתי זאת - אמרתי 'לא' גדול לכסף.
4. אט אט הבנתי שהרווח הנדיר מאמירת ה'לא' - שווה לי הרבה יותר מסכום הכסף ש"הפסדתי". בזכות הסיפור הזה אני ראוי, סוף סוף, להיות דוגמה אישית וללמד את בתי להגיד לעולם 'לא' בלי חששות. להגיד לפעמים 'להתראות' בלי פחד מזה שאף אחד לא יגיד לך יותר 'שלום'.
הכותב הוא במאי-שחקן-עיתונאי ויוצר טקסטים. עורך 'גדליה מייל'. עקב המצב, סרטיו החדשים "אבא עם אלוקים", "בית עם אלוקים" ועוד - זמינים לצפיה ללא עלות. לפניות: gilinada@gmail.com