השבוע ישבתי עם אחד החברים מהפלוגה שלנו שסיפר לי לראשונה את סיפורו האישי המרתק, על תהליך החזרה בתשובה שלו.
האזנתי בהתפעלות לתיאוריו איך ויתר על עבודה עם הכנסה גבוהה, שלוותה בסביבה לא צנועה במלון. הקשבתי גם לחישוב המסלול הזוגי שלו מחדש, איך הבין שהקשר שהיה בו כבר לא מתאים לשלב הנוכחי בחייו. ואת כל סיפור המסע המדהים הזה, הוא תיאר וברק בעיניו; את האור של התפילה עם שחר. את החוויה המרגשת בהנחת תפילין בכל בוקר. הרהרתי לעצמי שללא ספק, הקדוש ברוך הוא ליהק עוד פרזנטור נפלא להפצת היהדות.
התרגלנו קצת בדור הזה לסיפורי תשובה יוצאי דופן. אבל מי שהביא את הסיפורים האלה לאקסטרים הם ללא ספק פדויי השבי, שמתוך המחשכים, הצליחו להאיר לעם שלם את הדרך. דרך אמונה שהזדככה בייסורים, מהקשים שאפשר להעלות על הדעת.
יחיד ומיוחד בין פדויי השבי שלנו הוא עומר שם טוב. הצעיר שנולד בימי האינתיפאדה השנייה (תשס"ב - 2002), גדל בהרצליה, ונחטף ב־7 באוקטובר מפסטיבל הנובה. במשך 505 ימים היה בשבי חמאס, עד ששוחרר בשלהי חודש שבט תשפ"ה (פברואר 2025).
לא מזמן יצא לאור ספרו "מפגש עם עצמי בגיהנום" (הוצאת "סלע מאיר"), ובו הוא מגולל את סיפורו המצמרר ומעורר ההשראה. עומר מתאר את תחושותיו אך בו בזמן, מסמן לנו את הדרך החוצה, מן הקטְנות שלעיתים אופפת אותנו בחיינו: "הגוף נעשה קל. הישות שלי, האגו, הצרכים שלי והרגשות שלי מונחים כאן לידי, לא בי. הרעב, הלכלוך, הנה הם מתמוססים לתוך החושך. עד עכשיו לא ידעתי שהאגו הוא שמכביד על הגוף אבל עכשיו, כשהגוף מוציא מתוכו את הכעס, את השנאה, את כל מה שיושב עליו, פתאום קל לו. אני מבין שזה מה שהיה כל המשקל הזה. אף פעם לא הרגשתי חופשי כל כך".
מודה אני
שמו של הספר, "מפגש עם עצמי בגיהנום" מהדהד מהדברים המפעימים שעומר כתב בהקדמה. הקדמה שכל פסקה בה צריכה להילמד בהעמקה ובעיון. באופן כללי - עומר כותב על עצמו אבל לי היה נדמה שהוא כותב גם על כולנו ממש:
"הספר הזה הוא לא עליי. האירועים שאני עברתי נמצאים בו, כי אין לי אחרים, אבל זה גם הסיפור שלך, שלכם, של כולנו; סיפור על התמודדות עם חושך, עם קושי, סיפור על התרסקות, געגוע, כאב, פחד, ובסוף - בקצה בקצה, כשאין עוד במה להיתלות ואין עוד איך להינצל - על מפגש עם אלוהים...
"כל דבר בחיים נמצא שם כדי ללמד אותנו משהו, כדי שנבין משהו. לאמונה ולמחשבה יש המון השפעה. אתה יכול לשנות את נקודת המבט שלך, ואחרי ששינית - גם החיים עצמם משתנים.
"החיים הם בלתי נשלטים, מתהפכים ברגע. וכמו שהם מתהפכים, גם אחרי, החיים קורים וממשיכים. גם אם אתה בפוסט־טראומה, נפצעת, נפגעת, נבגדת... זה לא מגדיר את מי שאתה. זה קשה, זה מלווה, אבל לא תמיד צריך להיתקע על דברים, לא צריך להיות בבאסה, בכעס, בעצבות.
"מאז שחזרתי הביתה, כל יום כשאני פוקח עיניים בבוקר, קם על הרגליים, מסתכל בחלון ורואה שמש, עצים ירוקים ודשא, שמיים, אני אומר 'מודה אני'. אני יוצא מהחדר ושמח לראות את ההורים שלי. אני מסתכל על הבריאה בצורה מאוד שונה מאיך שהסתכלתי לפני. הכול קורה והכול זז, זה בלתי ניתן לעצירה.
"וכמה שזה יפה..."
למצוא את הפנס
אחד הקטעים המרגשים בהקדמה הוא הקטע שבו עומר מסביר מה הניע אותו לכתיבת הספר. בקטע הזה עומר מתאר גם את השאלה שגרמה לו להיזכר, אבסורדי והזוי ככל שזה יישמע, למה הוא מתגעגע מאותם ימים נוראים בשבי:
"כתבתי את הספר הזה כי רציתי שתעריכו מה שיש לכם בידיים. שתקראו אותו ותחשבו על ההורים, על האחים והאחיות, הילדים והחברים שלכם, ועל העם שלנו. שתעריכו את מה שיש. מהרגע שחזרתי הביתה, ואפילו לפני, עוד בשבי, נפקחו לי העיניים והאירו לי את הדרך שלי".
"במהלך השבי התגלגלתי לתא קטנטן שבו שהיתי חמישים יום. בתא הזה לא יכולתי לעמוד, לא שמעתי דבר, הייתי בחשיכה מוחלטת, בבדידות ובהרעבה קיצונית. בתוך החושך התגלגל אליי יום אחד פנס שקונים בדולר, וכל יום הייתי מדליק את האור הקטן לרגע קצר, לבדוק שהעין עוד רואה".
"בסוכות אחרי שחזרתי ישבתי בסוכה עם משפחה וחברים. מישהו שאל אותי אם יש משהו שאני מתגעגע אליו בשבי. בהתחלה הסתכלתי עליו מוזר ולא ממש הבנתי את השאלה. ואז עניתי שאני מתגעגע לימים האלה של החושך המוחלט. זו הייתה התקופה שבה הייתי הכי מחובר לעצמי, לאלוהים. אני ממש זוכר את ההרגשה הזאת, של חום שהוא בלתי מוסבר".
"גם אני התחלתי לאבד את האור האמיתי עם הטלפונים, הגירויים והחשיפה. החיים עצמם סינוורו אותי באור לא אמיתי...
"חושך הוא חושך, אין איך לייפות את זה. אבל יש הרבה דרכים להגיע אל האור. חלקן משונות ממש. זה לא חייב להיות בתוך מנהרה. קחו את המסע הזה, ותנסו למצוא את הפנס הקטן שייתן לכם נקודות של אור בדרך..."
פרשיית התשובה שבה אנו קוראים על הסרת עורלת הלב, מכינה אותנו לשנה החדשה: "וּמַל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" (דברים ל, ו).
לפעמים לא צריך פרשנות מעמיקה וגבוהה כדי להבין מהי משמעות המילים האלה - להסיר את עורלת הלב.
הספר של עומר שם טוב הוא מדריך לאומי ואישי להסרת עורלת הלב. שנזכה.