יש מוסדות שאנחנו פוגשים במהלך החיים, ויש מוסדות שמעצבים את מי שאנחנו. עבור הציונות הדתית, החינוך הממלכתי-דתי הוא מהסוג השני.
כולנו מכירים את המסלול הזה: בית הספר, הישיבה או האולפנה, תנועת הנוער, אחר כך המכינה, ישיבת ההסדר, השירות הלאומי או הצבא. לא כולם עברו בדיוק באותן תחנות, אבל כמעט כולנו גדלנו בתוך אותה תפיסה של תורה לצד השכלה, אמונה לצד אחריות, מחויבות למדינה לצד זהות יהודית עמוקה. החמ"ד הוא אחד המקומות המרכזיים שבהם התפיסה הזאת נבנית.
אך מתחת לאף של הציבור הדתי-לאומי מתנהל כבר קרוב לשנתיים אחד האיומים המשמעותיים ביותר על החינוך הדתי. בזמן שאנחנו שומעים שוב ושוב מתקפות על המכינות הקדם-צבאיות, על השירות הלאומי ועל מוסדות נוספים שמזוהים עם הציונות הדתית, מתנהל במקביל מאבק משפטי שעלול לפגוע דווקא בבסיס שממנו צמחו רבים מהמפעלים האלה - החינוך הממלכתי-דתי.
במרכז המאבק עומדת עתירה לבג"ץ נגד אופן תקצוב החמ"ד. העותרים מהשמאל, ובהם קרן ברל כצנלסון, ח"כ גלעד קריב מהדמוקרטים וח"כ ולדימיר בליאק מיש עתיד, טוענים כי תלמיד בחינוך הממלכתי-דתי מקבל בממוצע תקציב גבוה יותר מתלמיד בחינוך הממלכתי. אלא שחלק מהפער הזה נובע בדיוק מהדברים שהופכים את החמ"ד לחינוך דתי: תפילה, לימודי קודש מוגברים, רב בית ספר ותוכנית לימודים רחבה יותר. אם הטענה של העותרים תתקבל במלואה, מוסדות החמ"ד עלולים להידרש לממן את המרכיבים האלה מתוך אותו תקציב שמיועד גם למקצועות כמו פיזיקה, טכנולוגיה ומקצועות העשרה אחרים.
תלמיד בחמ"ד לא לומד רק מתמטיקה, אנגלית ומדעים. הוא גם מתפלל, לומד תורה וגמרא, מקבל שעות נוספות של זהות יהודית וחי בתוך מערכת חינוכית שמבקשת לחבר בין כל העולמות האלה. לכל המרכיבים האלה יש משמעות תקציבית, ואם תתקבל התפיסה שלפיה הם צריכים להיכנס לאותו סל שממנו מממנים גם פיזיקה, טכנולוגיה ומקצועות העשרה אחרים, מוסדות ייאלצו לצמצם לימודי תורה ותוכניות חינוכיות, לקצץ בשעות או לגלגל חלק גדול יותר מהעלות אל ההורים.
וזה בדיוק מה שהופך את הסיפור הזה להרבה יותר מעוד ויכוח על תקציב. הציונות הדתית לא נבנתה רק במפלגות, בהתיישבות או בבתי המדרש. היא נבנתה יום-יום בתוך מערכת חינוך שלימדה דורות שאפשר להיות מחויבים לתורה ולמדינה באותה נשימה. מתוך המערכת הזאת צמחו אנשי חינוך, מפקדים, רופאים, חוקרים, אנשי חסד, אנשי ציבור, מתיישבים ומתנדבים, מפני שהחינוך שקיבלנו דיבר שוב ושוב על אחריות, שליחות ומחויבות לכלל.
לכן אסור לטעות ולחשוב שמדובר במאבק של מנהלי רשתות החמ"ד על סעיף תקציבי כזה או אחר. השאלה שנמצאת על הפרק נוגעת לעצם היכולת להמשיך לקיים בישראל חינוך שהוא גם ממלכתי וגם דתי. וצריך לומר את זה בלי לטשטש: התוצאה האפשרית אינה רק חמ"ד חלש יותר, אלא סכנה ממשית לעצם קיומו של החמ"ד במתכונת שעליה הוא נבנה. אפשר יהיה אולי להשאיר את השם "ממלכתי-דתי" מעל שער בית הספר, אבל בלי היכולת לקיים את שני חלקי הזהות הזאת יחד, זה כבר לא יהיה אותו חינוך שעליו גדלנו.
דווקא עכשיו יש גם הזדמנות. בעקבות ההליך המשפטי המדינה נדרשת סוף סוף להגדיר בצורה מסודרת מהו החינוך הדתי שהיא מבקשת לקיים ומה התקציב שנדרש לכך. אם הדבר ייעשה נכון, אפשר להפוך את האיום להסדרה שתבטיח את עתיד המערכת לשנים קדימה.
הציבור הדתי-לאומי לא יכול לעמוד מן הצד מול הדיון הזה. החמ"ד הוא לא עוד סעיף בתקציב המדינה, אלא הבית החינוכי שבו גדלנו והמקום שבו אנחנו מבקשים שגם הילדים שלנו יגדלו. אם רוצים לשמור על היכולת שלו להיות באמת גם ממלכתי וגם דתי, צריך להסדיר עכשיו, באופן קבוע וברור, את התקצוב שמאפשר לו להיות שניהם.
הכותב הוא סמנכ"ל קשרי חוץ - מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא