משהו לא מסתדר לי בקמפיין שמתנהל בימים האחרונים נגד החלפתם של חברי הכנסת הוותיקים משה גפני ואורי מקלב ברשימת יהדות התורה.
שנים אנחנו שומעים, גם מתוך הציבור החרדי ובוודאי מחוצה לו, את אותה מנגינה: איך ייתכן שאותם נציגים מכהנים עשרות שנים? למה אין ריענון? איפה הדור הבא? בפוליטיקה הכללית מחליפים שרים, ראשי מפלגות וחברי כנסת, ורק אצל החרדים נדמה שהכיסא עובר בירושה.
והאמת? הפעם הטענות הללו לא הגיעו רק מהאופוזיציונרים הקבועים. אחרי קדנציה קשה במיוחד בקואליציה, כאשר כמעט אין בית חרדי שאינו מרגיש את השלכותיו, הלכה וגברה גם בתוך הציבור הדרישה לריענון. השאלה הייתה פשוטה: איך נוציא שוב את הציבור לקלפיות ונדרוש מאלפי פעילים לעבוד בהתלהבות, אחרי קדנציה שהסתיימה בתחושות קשות כל כך?
הקולות הללו הגיעו גם לבתי גדולי ישראל. מנהיג דגל התורה הרב דב לנדו לא הסתפק במה שסיפרו לו עסקנים. ראשי ישיבות ודיינים נשלחו לבדוק את הלכי הרוח באזורי ההצבעה של דגל התורה, וגם סקרים פנימיים הצביעו על אותה מגמה: הצורך בריענון אינו סיסמה של כמה ממורמרים, אלא שיקול שעשוי להיות משמעותי ביום הבחירות.
ההחלטה לא נולדה מתוך גחמה או כפיות טובה, אלא מתוך אותה אחריות ציבורית שבמשך שנים דרשנו מהנהגת הציבור לגלות: להקשיב לשטח ולשאול מה ישרת כעת את הציבור החרדי בצורה הטובה ביותר.
ואז, כשהרבנים אכן הקשיבו לרחשי הציבור וקיבלו החלטה על ריענון - התחיל הקמפיין הנגדי.
פתאום כולם נזכרו כמה נורא להחליף חבר כנסת. "עריפת ראשים", "הדחה", "השפלה". אותם אנשים שהסבירו לנו רק אתמול שהנציגים החרדים מזדקנים על הכיסאות, מסבירים היום שאסור להזיז אותם. נו, באמת. ומי ניהל את הקמפיין? אנשיהם שחששו שמזיזים להם את הגבינה שלהם, את מוקדי הכוח והשררה.
אחרי 38 שנות כהונה, משה גפני ראוי לכל הכבוד והכרת הטוב שבעולם. גם אורי מקלב, שבעיניי הוא אחד מאנשי הציבור המסורים ביותר ומהפרלמנטרים החרוצים ביותר שהכרנו, ראוי לכך. אבל הכרת הטוב אינה מחייבת להשאיר אדם בתפקידו לנצח. החלפה יכולה להיות הכרה בכך שהשליחות הושלמה, או לכל הפחות שהציבור זקוק כעת גם לכוחות חדשים.
במשך יומיים ניסו גורמים שונים לשכנע את הציבור שההחלטה בכלל לא התקבלה אצל הרב דב. דיברו על נכדים, על עסקנים ועל מי שכביכול "סובב" את גדול הדור. עד שהרב לנדו בן ה-96 עצמו שמע את הדברים ואמר בקולו: "זה שקר גמור. אני לבד החלטתי". וכשהרים את קולו מעט, מיהר להתנצל בדרכו האופיינית: "סליחה שאני מדבר בקול רם, כי על שקר מגיבים בקול רם".
נדמה שקשה לקבל הבהרה ברורה מזו.
בדיונים שקדמו להכרעה, עמיתו להנהגה הרב משה הלל הירש הציע מהלך דרמטי אפילו יותר: להחליף את כל ארבעת נציגי דגל התורה - גפני, מקלב, אשר ופינדרוס. דווקא הרב לנדו סבר שלא נכון לעשות זאת. לצד הצורך להזרים דם חדש, אמר, אי אפשר לוותר על הניסיון הפרלמנטרי.
הפרט הזה מלמד שההחלטה לא הייתה מהלך אוטומטי של 'להחליף את הוותיקים'. הרבנים שקלו את שני הצדדים: את הצורך בריענון ובהחזרת האמון, לצד הערך של ניסיון והיכרות עם המערכת. בסופו של דבר התקבלה החלטה מאוזנת.
גם שני השמות החדשים הגיעו ישירות מגדולי ישראל: את המועמד משה רוזנטל הציע הרב לנדו עצמו, את יהודה ויספיש הציע הרב הירש. שניהם, אגב, בעלי רזומה ציבורי עשיר.
יש כאן גם מסר חשוב לפוליטיקאים החרדים של הדור הבא. שליחות ציבורית היא בדיוק זו: שליחות. לא קריירה ולא נכס משפחתי. גדולי ישראל שולחים, וכשמגיע הרגע הם גם רשאים לומר תודה, יישר כוח, ועכשיו הגיע זמנם של אחרים.
גפני ומקלב יכולים לסיים את הפרק הזה בראש מורם, אחרי עשרות שנות עשייה שקשה מאוד למחוק. הכבוד לעשייה שלהם אינו תלוי בהמשך הכהונה.
ואנחנו, שמבקשים לחנך את ילדינו לאמונת חכמים, צריכים לזכור שהיא נבחנת דווקא ברגע שבו ההכרעה אינה זו שציפינו לה. דור דור ודורשיו.
שנה טובה.