חבר מועצת הרבנות הראשית הרב אליעזר שמחה וייס חוזר אל הילדות במנצ'סטר, הלימודים בישיבת מרכז הרב לאחר מלחמת ששת הימים ו-32 שנות הרבנות בכפר הרא"ה.
בריאיון לערוץ 7 הוא מדבר על אתגרי הכשרות, מותח ביקורת על רפורמת הכשרות, מסביר את גבולות השיח עם מנהיגי דתות אחרות וקורא לצה"ל להבטיח לכל חייל אפשרות לשמור על ההלכה.
מסלול חייו של הרב אליעזר שמחה וייס נע בין מנצ'סטר לירושלים, בין ישיבות אירופה למרכז הרב, בין רבנותו רבת השנים בכפר הרא"ה למסדרונות הרבנות הראשית ובין מפגשים בוותיקן לעיסוק יומיומי בכשרות המזון המגיע לשולחן הישראלי. אולם מאחורי שלל התפקידים והתחנות ניצבת תפיסה אחת ברורה: נאמנות להלכה, אהבת ישראל וחיבור עמוק לארץ - בלי להיכלא בתוך הגדרות מגזריות.
"אני איש ההלכה, ואני ציוני, ואני דתי, ואני חרדי", הוא אומר בפודקאסט של ערוץ 7. "כל העניינים האלה כל כך טיפשיים. אדם צריך ללכת לפי התורה, לקיים את מצוות התורה ולראות את הטוב של כל אחד".
כיו"ר ועדת היבוא ברבנות הראשית, הרב וייס מופקד על אחד התחומים הרגישים והמורכבים בעולם הכשרות. לדבריו, מוצרים המגיעים מחו"ל מחייבים היכרות מעמיקה עם הגורמים המפקחים, המרכיבים ושיטות הייצור. העובדה שמוצר מסוים נראה זהה למוצר כשר, הוא מזהיר, אינה מעידה בהכרח שגם הוא יוצר באותם תנאים.
"יכול להיות מוצר שנראה מיליון אחוז אותו מוצר, אבל לזה יש כשרות ולאחר אין", הוא מסביר. "לפעמים, כדי לייצר משהו, עשו שינוי בהרכבים". לדבריו, הרבנות אינה מעניקה אישורים באופן אוטומטי: "הרבה מאוד דברים לא מקבלים אישורים".
אחת הסוגיות המעסיקות את הוועדה בתקופה האחרונה היא חלב ישראל. הרב וייס מציין כי המציאות התעשייתית והרפואית בעולם השתנתה, ולכן יש לבחון מחדש הנחות שהתקבלו בעבר ביחס לפיקוח במדינות שונות. לצד ההיבט ההלכתי, הוא רואה בהקפדה על חלב ישראל גם מסר חינוכי.
בהקשר הזה הוא נזכר בדברים ששמע מהרב משה צבי נריה, שעמו פעל במשך שנים בכפר הרא"ה. "הרב נריה אמר לי: אני יכול לחנך את הילדים ואת התלמידים שלי כל השנה, ואז מגיע הקיץ, הילדים נוסעים עם ההורים לחוץ לארץ ונכנסים לבית קפה. ברגע שהילדים רואים שההורים נכנסים למקום כזה, זה כבר נותן פתח". מבחינתו, הכשרות אינה מסתכמת ברשימת מרכיבים אלא מעצבת זהות ותודעה.
לצד תחום היבוא, הרב וייס חבר גם בוועדת שחיטת חו"ל. הוא מתאר שוק בשר עצום, המחייב שחיטה בהיקפים גדולים ופיקוח מתמיד. "פעם שחטו בקהילה בהמה אחת בשבוע או כמה בהמות. היום יש עשרה מיליון אנשים בארץ ושוק הבשר עצום. השוחט צריך לשחוט ולשחוט, ולכן צריך הרבה פיקוח".
עם זאת, הוא מבקש להרגיע את הציבור ומביע אמון גבוה במערך הקיים. "השחיטה והכשרות של הבשר בארץ עולות על כמעט כל הכשרויות בחוץ לארץ. הכשרות של הרבנות, גם בבשר, טובה ביותר". לדבריו, גם גופי הכשרות הפרטיים נשענים במידה רבה על התשתית שמעמידה הרבנות הראשית.
הרב וייס מצביע גם על מחסור באנשי מקצוע וקורא לבני תורה להשתלב בתחום השחיטה והניקור. "חבל שאין מספיק. אם יש לך חבר בן תורה שרוצה להרוויח כסף טוב, לעשות מצווה ולהביא אוכל כשר - שילך לשחיטה".
עמדתו החריפה נגד רפורמת הכשרות שקידם השר לשעבר מתן כהנא לא השתנתה. "הרפורמה עשתה הרס", הוא קובע. לדבריו, האפשרות של רב מקומי להעניק כשרות במקומות המרוחקים מתחום אחריותו פגעה במהות הפיקוח. "רב יכול לתת כשרות במקום אחר, אבל הוא יכול להיות שם? הוא יכול לראות מה קורה שם? אם אין פיקוח כל היום ואפשר להסתדר עם חצי משרה של משגיח, ברור שילכו אליו, כי זה זול יותר".
לצד הביקורת, הוא מייחס לכהנא כוונות חיוביות. "אני חושב שהיו לו רצונות לשפר, אבל הוא לא למד את הנושא מספיק. אילו היה לומד אותו, היה רואה שמה שחשב שהוא תיקון - לא היה תיקון". השבת הסמכויות לרבנות המקומית במסגרת החקיקה החדשה היא בעיניו מהלך משמעותי: "זה דבר אדיר. לקחו את הסמכויות של הרב המקומי והפכו את הכשרות לביזנס".
תפקיד נוסף שממלא הרב וייס הוא יו"ר הוועדה הבין-דתית של הרבנות הראשית. הוועדה מקיימת קשרים עם הוותיקן ועם הכנסייה האנגליקנית, ומבקשת לקדם שיח בסוגיות משותפות הנוגעות לחיי האדם והחברה. אחד הכנסים האחרונים שבהם השתתף עסק בסכנות הבינה המלאכותית.
בפני המשתתפים הציג הרב וייס את סיפור הגולם מפראג כדוגמה יהודית קדומה ליצירה היוצאת משליטת יוצרה. "בינה מלאכותית היא סכנה אדירה. אמרתי להם שזה לא משהו חדש בשבילנו. אנחנו מכירים את הגולם של המהר"ל מפראג. מה שלמדנו ממנו הוא שברגע שהגולם מתחיל להשתולל - זה כבר מסוכן".
הוא מאמין בחשיבותו של הדיאלוג, אך מציב לו גבולות הלכתיים חדים. לדבריו, במפגשי הוועדה אין סמלים נוצריים ואין תפילות משותפות. "לדבר איתם - כן, אבל לא מעבר. חס ושלום שנתפלל יחד. תפילה היא דבר ייחודי". הוא מזהיר במיוחד מפני אירועים שבהם יהודים ונוצרים אומרים יחד פרקי תהילים. "אנשים חושבים: אני אגיד פרק תהילים והוא יגיד אותו פרק. אבל המשמעות אינה אותה משמעות. כשאנחנו אומרים 'שאלו שלום ירושלים', אנחנו חושבים על דבר אחר".
באחד מביקוריו בוותיקן ביקש הרב לקיים תפילת מנחה. הוא פנה למשתתפי הכנס וביקש מהאורחים היהודים להצטרף, עד שהתגבש מניין בחדר שהוקצה למשלחת הישראלית. בעיניו, הסיפור ממחיש את הדרך הנכונה: שיח מכבד עם בני דתות אחרות, לצד שמירה בלתי מתפשרת על הזהות היהודית.
אותה תפיסה הובילה אותו גם למג'דל שמס לאחר פגיעת הרקטה שבה נהרגו ילדים ובני נוער. "נסעתי לשם בלי הזמנה", הוא מספר. "הלכנו לנחם, אמרתי 'אל מלא רחמים'. חשבתי שזה חשוב מאוד". הוא מתריע כי פגיעה במקומות קדושים לבני דתות אחרות היא "חילול השם גדול", וכי למעשים המתרחשים בישראל יש השלכות גם מעבר לגבולותיה.
הרב וייס מבקש להחיל את השילוב שבין אחריות לאומית למחויבות הלכתית גם על השירות בצה"ל. הוא עצמו התגייס למסלול שלב ב' לאחר שעלה לישראל בגיל 37, אף שכיהן כרב מקומי. "כולם במושב שלי עשו את זה ולא רציתי להיות שונה", הוא מספר.
לדבריו, מי שאינו לומד תורה צריך להתגייס או לבצע שירות משמעותי, אך המדינה מחויבת לאפשר לו לשמור על ההלכה. "למה שמישהו ישלח את הילד שלו לצבא, אחרי שלמד בהסדר או במקום אחר, אם חס ושלום הוא יהיה במצב שנוגד את ההלכה? המדינה צריכה לקבוע כללים ולא לפחד". מנגד, הוא מדגיש כי מי שלומד תורה באמת צריך להמשיך בלימודו: "זה הקיום של עם ישראל בארץ ישראל. מה ששומר אותנו בארץ ישראל זו תורת ישראל".
כיום הוא משמש גם כממלא מקום רב בערים בני ברק, גבעת שמואל והרצליה. הוא מגדיר את תפקידו שם כטכני בעיקרו, אך לעיתים גם סמכות מצומצמת מאפשרת לחולל שינוי. כך קרה כאשר אישה סיפרה לו כי מניינים שהתקיימו סמוך למקווה בתקופת הקורונה גרמו לנשים להימנע מטבילה בשל הפגיעה בפרטיותן.
הרב וייס שיגר מכתב שבו הבהיר כי תפילה המתקיימת באופן הפוגע בצניעותן של הנשים היא "מצווה הבאה בעבירה". המכתב הופץ במהירות בקבוצות הוואטסאפ, ולמחרת הופסק המניין במקום. "יש דברים שאם אין רב - הם לא יכולים לקרות", הוא אומר.
שורשיו נטועים באנגליה. הוא נולד וגדל במנצ'סטר, במשפחה שאהבת ארץ ישראל הייתה חלק מרכזי מעולמה. יום לאחר בר המצווה שלו העלה אותו אביו על רכבת לישיבת גייטסהד, שבה למד עד גיל 18. אחרי מלחמת ששת הימים היה המעבר לישראל, לדבריו, כמעט מובן מאליו.
הוא הגיע לישיבת מרכז הרב זמן קצר לאחר המלחמה. "העולם היה אחר, הרגש היה אחר. כאילו הקירות רעדו משמחה", הוא נזכר. כאחד מבני חו"ל הבודדים בישיבה, זכה לקרבה מיוחדת מהרב צבי יהודה קוק. "הייתי הולך אליו בשבתות, והוא תמיד נתן לי לשבת לידו. היה מיוחד לראות את שיבת ציון".
הזיכרון שנחרת בו במיוחד הוא תשעה באב הראשון לאחר שחרור ירושלים. "אי אפשר לתאר מה היה בכותל. אמרו קינות, אבל הייתה גם תקווה והייתה אחדות". המפגש שלו עם בית הרב קוק החל עוד קודם לכן: סבו, הרב יהודה ניומן, למד אצל הרב אברהם יצחק הכהן קוק בתקופה שבה שהה בלונדון ואף קיבל ממנו סמיכה.
גם העלייה שלו לישראל וכהונתו בכפר הרא"ה נולדו כמעט במקרה. במהלך ביקור בארץ פגש בכותל את אליעזר שפר, מראשי המחלקה התורנית, ושאל אותו מתי יעלה. "אמרתי לו: תמצא לי עבודה ואני עולה". במוצאי שבת כבר קיבל שיחת טלפון: בכפר הרא"ה מחפשים רב.
לאחר שני ביקורים במושב חזר למנצ'סטר ושכח כמעט מהעניין, עד שהגיע הטלפון המפתיע: "בחרנו אותך לרב, מתי אתה מגיע?". הוא עלה לישראל, ובתוך ימים ספורים נערך טקס הכתרתו בהשתתפות הרב שאול ישראלי ואישי ציבור. הוא כיהן כרב כפר הרא"ה במשך 32 שנים.
כהונתו התנהלה בצילם ובהשראתם של רבנים שהטביעו חותם עמוק בציונות הדתית. הרב ישראלי דרש ממנו ללבוש פראק ולפעול לקירוב התושבים. עם הרב אברהם שפירא שמר על קשר תורני ואישי. הוא נזכר כיצד הגיע הרב שפירא לביקור בכפר וסירב לשבת בראש השולחן. "הוא אמר לי: אם אני אשב אצלך בראש השולחן, אתה תרצה לשבת אצלי בראש השולחן. זה היה הרב אברום - חביב, חם ולבבי".
על הרב נריה הוא מספר כי ידע לחבר בין חינוך, מנהג וכבוד לזולת. פעמיים בשנה היה יורד מהישיבה אל בית הכנסת בכפר ונושא דרשה בעמידה במשך כחמישים דקות. כאשר התפלל שם כאדם פרטי, חבש כיפה שחורה בהתאם למנהג המקום. "שאלתי אותו למה, והוא אמר: לא משנים ממנהג בעלי הבתים".
הפעילות הרבנית של הרב וייס חרגה בהדרגה מגבולות כפר הרא"ה והגיעה גם ליישובים החילוניים בעמק חפר. הוא נזכר בימים שבהם בקיבוץ עין החורש נאסר לקיים חופה דתית. זוגות שביקשו להינשא כדת משה וישראל ערכו את החופה בביתו ורק לאחר מכן שבו לחגיגה בקיבוץ. עם השנים השתנתה המציאות, והקשרים עם תושבי הסביבה הלכו והעמיקו.
למרות הקשיים והמחלוקות בישראל, הוא מתבונן בתקופה הנוכחית מתוך אמונה והכרת הטוב. "לא הייתה תקופה טובה כל כך לעם ישראל מאז חורבן הבית כמו התקופה שבה אנחנו חיים, עם כל הצרות שיש לנו", הוא אומר. "ההגדרות אם זו התחלת הגאולה או צמיחת גאולתנו פחות חשובות. העיקר הוא להאמין שאנחנו חלק מעם ישראל שחזר לארץ ישראל ושאפשר לחיות כאן כיהודי".
בסיום הריאיון, לאחר יותר מחמישה עשורים של רבנות, הוראה ופעילות ציבורית, הוא מתמצת את הלקח שלמד מהתמודדות עם מחלוקות בין שכנים, סכסוכי ירושה ומשברים קהילתיים. המסר שלו קצר, אך מקפל בתוכו תפיסת עולם שלמה: "לא לריב. תמיד לוותר".