עבור בר קופרשטיין, ערב ההודיה והסליחות שהוא יוביל מחר (חמישי) בכיכר החטופים הוא הרבה מעבר לאירוע ציבורי. שנה לאחר ששב לביתו, הוא מבקש לסגור מעגל במקום שהפך לסמל המאבק להשבת החטופים ולהודות לכל מי שלא חדל לפעול למענו ולמען חבריו.
"זו סגירת מעגל לכולם - גם בשבילי באופן אישי, גם לשאר החטופים וגם לכל מי שנלחם בשבילנו ותרם", הוא אומר. "בין אם זו עיריית תל אביב ובין אם זה אזרח שגר במקום כלשהו בארץ והגיע להפגין בכיכר. אנחנו באים לומר תודה לאנשים, תודה לכל מי שתרם ותודה לבורא עולם על כך שאנחנו כבר שנה בבית".
אלא שמבחינת קופרשטיין, אמירת התודה לבדה לא הייתה מספקת. לצד השמחה על שובם של השורדים, הוא מבקש להקדיש את הערב גם לזכרם של מי שלא שבו: "אמרתי שאנחנו צריכים לעשות גם משהו לעילוי נשמת כל הנרצחים, ואין יום מתאים יותר מערב של סליחות. להקדיש את הסליחות לעילוי נשמתם של כל מי שלא שרד ושל כל מי שנרצח - אני חושב שזה הדבר המרגש ביותר שיכולתי לעשות".
הוא מדגיש כי התפילות יוקדשו גם לכל מי שנפגע במהלך המאבק והלחימה: "כל מי שלקח חלק ונפצע או נרצח, כל אדם שנתן מעצמו בשבילי ובשביל העם שלו. אם אנחנו יכולים לעשות משהו קטן ולהתפלל עליו, ברור שנעשה זאת".
ימי החגים מקבלים עבורו השנה משמעות עמוקה במיוחד. המראות של המתפללים בכותל, השהות לצד בני משפחתו והאפשרות לומר את התפילות בארץ מעוררים בו זיכרונות מתקופה אחרת לגמרי: "אתה מסתכל על המקום שבו אני נמצא עכשיו ועל המקום שבו הייתי בשנה שעברה. העובדה שאני זוכה להיות בחג בבית, ללכת לסליחות בכותל ולהיות עם המשפחה שלי - זה ניצחון בשבילי".
גם בשבי לא ויתר קופרשטיין על אמירת הסליחות. כמי ששימש חזן בצבא, הוא ניסה לשחזר מזיכרונו את המזמורים והתפילות, העלה אותם על הכתב ולימד את חבריו: "לקחתי דף ורשמתי את כל המזמורים ואת כל הסליחות שזכרתי, כי היו גם כאלה שלא כל כך ידעו. קראנו מהדף ושרנו את מה שזכרנו, והצלחנו להגיע לכחצי שעה של סליחות".
לדבריו, במשך ארבעים יום הפכה התפילה לרגע של ציפייה ושל התנתקות מהמציאות הקשה: "בכל בוקר אתה קם ומחכה לזמן של הסליחות. מחכה לעשות משהו, להתנתק לרגע מהכול ופשוט להתפלל לבורא עולם. היו שם אנשים שלא ידעו בכלל מהן סליחות. אתה מראה להם, מסביר להם ושר איתם, והם רוצים עוד. ראיתי כמה טוב זה עושה להם".
כעת, כשהוא משתתף בסליחות לצד המונים, הפער בין השבי לבית מקבל עוצמה מיוחדת: "שם היינו חמישה, וכאן, בכותל, אנחנו עשרות אלפים. אני זוכה לעשות את זה בארץ, יחד עם כל עם ישראל, עם כל השירים, המזמורים והתפילות. זה כל כך עוצמתי".
כשקופרשטיין נשאל מניין שאב את הכוחות, הוא מתקשה להעניק תשובה פשוטה: "אין לי באמת דרך להסביר את זה. אני תמיד אומר שבורא עולם התגלה אלינו שם בשבי, היה איתנו, שמר עלינו ונתן לנו הרבה מאוד כוחות. אני מאמין שזה הרבה בזכותו".
במשך השנתיים שבהן היה בשבי כמעט שלא ידע מה מתרחש בישראל ומה עושים בני משפחתו. רק פעם אחת, לדבריו, קיבל מסר קצר מאמו. החשש הגדול שלו היה שבני משפחתו יישארו בבית וישקעו בדיכאון. לאחר ששב גילה מציאות אחרת לחלוטין.
"גיליתי שכל אחד מהם עשה, נלחם וקם בכל בוקר עם מטרה אחת - לשחרר אותי. היה להם בשביל מה לקום. שמחתי שהם בחרו לפעול ולא להישאר בדיכאון. עד היום אנשים באים ומספרים לי כמה הם נלחמו וכמה הם עשו".
לצד רגעי ההודיה, הפצעים עדיין מלווים אותו: "הקושי נמצא איתנו תמיד. זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. לומדים לחיות איתו, אבל אני מנסה להסתכל קדימה, אל העתיד שלי, ולנתב את הדברים בדרך הנכונה. ערב הסליחות הוא חלק מזה - לנסות לעשות טוב, גם כשזה עושה לי טוב וגם כשזה עושה טוב לאחרים".
הלילות, הוא מספר, עדיין עלולים להחזיר אותו לרגעים הקשים: "לפעמים אתה מתעורר מסיוטים ומחלומות רעים. אתה נבהל, אבל אז אומר לעצמך: אני בבית, אני בסדר. אני מתעשת מהר ומבין שאני עם המשפחה שלי ושאני כבר לא שם".
מאז שובו הוא מבקש להביא את סיפורו גם לקהלים מחוץ לישראל, בייחוד לנוכח האנטישמיות שבה נתקל בארצות הברית והניסיונות, לדבריו, להפוך את ישראל ממותקפת לתוקפת: "חשוב לי לספר את הסיפור שלי, כי יש אנשים שלא מאמינים שזה באמת קרה. אני בא ואומר: הנה, אני הייתי שם, אותי חטפו".
קופרשטיין מתאר כיצד הוא מסביר לשומעיו את פניה האמיתיות של השהות לצד המחבלים: "הם היו איתי שנתיים באותו מקום. הם באו, דיברו ולפעמים גם צחקו, וכמה שבועות לאחר מכן הגיעו עם הכול ושברו לי את הרגל. תחשבו לבד איזה מין אדם זה. לאט לאט נופל לאנשים האסימון".
את דבריו הוא חותם בהזמנה פתוחה לציבור להגיע לכיכר ולהשתתף בערב: "כולם מוזמנים, בלי יוצא מן הכלל. אני אשמח לראות אתכם שם. אני רוצה לאחל לעם ישראל גמר חתימה טובה, ושתהיה לכולנו השנה הטובה ביותר, הרבה יותר מהשנים הקודמות. אוהב אתכם".