עו"ד מיכל שפירא מתארחת באולפן ערוץ 7 לשיחה עם ד"ר חנה קטן על ההתמודדות עם פוסט-טראומה בישראל, על הפצעים הנפשיים שהותירו אירועי שבעה באוקטובר ועל טראומות ישנות שמתעוררות מחדש בעקבות המלחמה.
"אנחנו מדינה בפוסט-טראומה ובטראומה. חלק בטראומה וחלק בטראומה קשה", אומרת שפירא, שעומדת בראש משרד עורכות דין במעלה אפרים אשר מלווה נפגעי גוף ונפש מול הביטוח הלאומי ומשרד הביטחון.
בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה, פוגשות שפירא ועובדות משרדה מקרים קשים במיוחד. לדבריה, בין הפונים נמצאים מי שקפצו להילחם בבוקר שבעה באוקטובר, אנשי כוחות ההצלה ומתנדבי זק"א שהגיעו לזירות כאשר הקרבות עדיין התנהלו.
"אנשי זק"א רגילים להגיע בסוף האירועים, כשהם מסתיימים, ולאסוף את הגופות", היא מספרת. "בשבעה באוקטובר הם הוקפצו והגיעו לזירות כשהאירועים עדיין התרחשו. הם מצאו את עצמם תחת אש ובתוך לחימה קשה מאוד, מול סיטואציות שלא עמדו בהן מעולם".
שפירא אומרת כי גם אנשים שנחשפו בעבר למראות קשים התקשו להתמודד עם ממדי האכזריות שפגשו באותו יום. "מה שהיה בשבעה באוקטובר - הקושי העצום, הזקנים, הילדים, האכזריות והעוצמה - גרם לאנשים להגיע למצבים נפשיים קיצוניים שלא נראו כמותם במדינת ישראל".
אלא שהמלחמה אינה רק יוצרת פצעים חדשים. המציאות המתוחה והמתמשכת עלולה להציף גם טראומות שנקברו במשך שנים. שפירא מתארת נשים שאחרי לידה מתחילות לחוות בכי, חוסר שינה, התפרצויות זעם, אובדן שמחת החיים וחוסר יכולת לשוב לעבודה - מבלי שהן עצמן מבינות מה חולל את השינוי.
לדבריה, אחד המרכיבים החשובים ביותר בעבודה הוא איתור הסיפור שנמצא מאחורי רשימת התסמינים. "אני יכולה לקבל דף מפסיכיאטר או ממטפלת שיש בו המון תסמינים, ואני אומרת: יש פה משהו. לא סתם אדם קם בבוקר ומאבד את החשק לחיות או נמצא בחרדה גדולה. אני תמיד מחפשת את הסיפור".
היא מספרת על חבר כיתת כוננות מהדרום שפנה לקבלת סיוע בעקבות אירועי שבעה באוקטובר. בתחילה טען כי לא פגש דבר חריג במיוחד, אך התסמינים והתרופות שנטל העידו, לדעת אנשי המשרד, על מציאות אחרת. לאחר שיחה מעמיקה יותר נחשף סיפור קשה שהוא עצמו התקשה בתחילה לתאר.
"הוא שאל: 'איך את יודעת להגיד את זה? את צודקת'", מספרת שפירא. לדבריה, לא פעם האנשים שמולה אינם מצליחים לחבר בין האירועים שעברו לבין ההתפרקות הנפשית שהגיעה לאחריהם.
כך קרה גם עם אישה שחלתה בסרטן והתקשתה לחזור לעבודתה לאחר שהחלימה. במהלך המחלה הייתה עסוקה במאבק ובהגנה על ילדיה, ורק לאחר שחזרה לכאורה לחיים הבינה את גודל הסכנה שבה הייתה נתונה. "בזמן המחלה האדם נלחם והנפש נמצאת בהישרדות", מסבירה שפירא. "כשהמחלה מסתיימת והוא חוזר לחיים, פתאום הוא אומר: רגע, באיזו סכנה עמדתי? מה יכול היה לקרות לי? איך הילדים שלי היו יכולים להישאר?".
מאחורי המאבק לקבלת קצבה עומד, לדבריה, צורך עמוק יותר - לקבל הכרה ותוקף לסבל. רבים מהפונים מגיעים לאחר שאיבדו את מקום עבודתם, את הכנסתם ולעתים גם את הקשר עם בני משפחתם, אך עדיין שואלים את עצמם אם הם מגזימים או אם מצוקתם אמיתית.
"אנשים באים אלינו בהתחלה בשביל כסף, כשהם כבר לא יכולים יותר, אחרי שאיבדו את מקור העבודה ואין הכנסות", היא אומרת. "אבל בדרך, בהכרה הזאת, כשאדם מקבל מסמך שרשום בו PTSD, פגיעה מינית או הפרעת חרדה, הוא אומר: אני צודק. הבעיה האמיתית של האנשים היא התיקוף. קודם כול מול עצמם. הם אומרים: אולי אני מגזים, אולי זה לא אמיתי, הרי אני נראה בסדר".
אחד המקרים שנחרתו בזיכרונה הוא של אישה בת 57 שהגיעה עם שורה של בעיות נפשיות. שפירא הרגישה שהתמונה שהוצגה לה אינה מסבירה את מלוא עוצמת הסבל. רק בהמשך חשפה האישה כי כשהייתה בת שבע נפגעה מינית בידי דודה, ושמרה את הסוד לאורך כל חייה.
לאחר שקיבלה הכרה מהביטוח הלאומי, ביקשה האישה להציג את המסמך בפומבי. "היא הסתובבה עם הדף ואמרה: 'תראו, אני לא משוגעת. אני צודקת'", מספרת שפירא. "דברים כאלה נותנים לי ולצוות שלי את הכוח לקום בבוקר, כי זה הרבה מעבר לעבודה".
היכולת לעמוד מול המערכת היא בעיניה חלק מרכזי מתפקידו של עורך הדין. שפירא מתארת ועדות רפואיות שבהן אדם נדרש לדחוס שנים של סבל לתוך דקות ספורות, לעתים מול רופא חשדן או שחוק.
"אני מגיעה לפעמים לוועדות ורופא פסיכיאטר משתלח באדם ושואל אותו: מה עברת? מה עשית? ספר לי את האמת", היא מספרת. "אני אומרת לו: סליחה, אתה פוגש אותו חמש דקות. יש לך חמש דקות להתרשם ממה שהאיש הזה עובר עם אשתו ועם החברים שלו. זה אדם שלא יוצא מהבית מאז שבעה באוקטובר, אין לו חברים, הוא אינו בקשר עם אשתו, לפעמים הוא ישן בחדר אחר ומרטיב בלילה. הוא איבד את כל הכבוד שלו".
עם זאת, היא אינה מציגה את הרופאים כאויבים. לדבריה, גם הם פועלים בתוך מערכת מוגבלת ונחשפים שוב ושוב לעדויות קשות. "רופא הוא בשר ודם. אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. לפעמים אדם מגיע לוועדה, שואלים אותו איך הוא והוא אומר שהיום הוא בסדר. מה הרופא יכול לעשות?".
השחיקה אינה פוסחת גם על מי שאמונים על הטיפול ועל ההכרה. שפירא מספרת על ועדות שבהן פסיכיאטרים עצמם מבקשים שלא לשמוע את מלוא תיאורי הזוועות שחוו אנשי זק"א והלוחמים. "אני לא יכולה להסביר כמה פעמים פסיכיאטרים אומרים: סליחה, לא לתאר. גם הרופאים אינם יכולים לשמוע את מה שיש לספר".
באחת הוועדות יצאה פסיכיאטרית מהחדר כשדמעות כמעט בעיניה. שפירא פנתה אליה ושאלה: "מי דואג לכם? כמה גם אתם יכולים לשמוע? זה לא אירוע חד-פעמי. זה לא נגמר. עוד ועוד ועוד".
לצד העיסוק האינטנסיבי בנפגעי המלחמה, שפירא היא אם לילדים ורעייתו של איש מילואים. היא מתגוררת במעלה אפרים, ואף התמודדה בעבר למועצה המקומית מתוך רצון לחבר בין חלקי הציבור. לדבריה, הבחירה לחיות ולעבוד בבקעת הירדן אינה מקרית.
"לי ולבעלי היה חשוב לגור במקום שפוגש את עם ישראל באמת", היא אומרת. גם במשרדה מועסקות נשים מכל חלקי החברה, רבות מהן מתמודדות בעצמן עם שירות מילואים של בני זוגן, עם גידול ילדים ועם חופשות לידה.
"זה קשה, אבל זו גם זכות", היא מסכמת. "אני מרגישה שאני חיילת של הקדוש ברוך הוא. יש לנו כוח גדול כעורכי דין, ואני קוראת לו 'שיניים'. השאלה היא אם משתמשים בכוח הזה כדי לעשות טוב לאנשים".