קצת קשה לעקוב אחרי הפיתולים הלוגיים של התקשורת הישראלית, איכשהו, העובדה שישראל נמצאת מחוץ למלחמות הפעילות בזירה של ארצות הברית - איראן ובזו של סעודיה - תימן, הפכה ל'נקודת חולשה' מדומה. אבל בעצם, למי שזוכר איך הגענו הלום, זה כמעט רגע היסטורי, מהפך שהושלם.
אנחנו מתקרבים ליום השנה השלישי לטבח הנורא, זמן מספק כדי לקבל פרספקטיבה נרחבת יותר על מה שהתחולל מאז. את הטור הזה אני רוצה לייחד למהפך שחל במה שמכונה 'הרתעה' ו'הכרעה', אותן הגדרות חמקמקות מהסוג שעליהן אפשר לומר "כשתראה את זה, תדע שזה זה".
במשך קרוב ליובל שנים ישראל לא ניצחה באף מלחמה, אי אפשר לומר שהגענו לאיזו הכרעה במלחמות לבנון, הראשונה והשנייה, ולבטח לא בשלל מבצעים בעזה או במלחמות בהם הושיבו אותנו על הספסל, כמו מלחמת המפרץ. אפילו על מבצע חומת מגן קשה לומר שיצר 'הרתעה' של ממש.
מלחמת התקומה, באותה פרספקטיבה שכבר מתחילה להצטייר לנגד עינינו, היא המלחמה הראשונה מאז יום כיפור בה ישראל יכולה כבר עכשיו להסתכל בגאווה ובסיפוק על הישגיה, הביטחוניים והמדיניים, ולהצהיר בקול צלול על ניצחון. לא אכנס כאן לדיון הטרחני על התוספת של הניצחון 'המוחלט', הבה פשוט ניזכר במה שהתרחש ותחליטו אתם לבד.
ראשית, אויב אחד ותיק, איום שמלווה את ישראל מאז הקמתה, הושמד לחלוטין. מדובר כמובן על המשטר הסורי, וזאת גם בהנחה שא-שרע אינו מאוהבי ישראל הגדולים. האיום הסורי, מדינה תומכת טרור עם צבא מקצועי וסדיר ונשק כימי ורקטי למכביר, איננו. שלא לדבר על הבונוס בדמות שטחים שולטים והשפעה בתוככי קהילות סוריות שנשענות על גב ישראלי.
כן, יש כמובן עוד אתגרים, כמו הניסיון הטורקי להחליף את הפרוקסי האיראני במודל משל ארדואן, אבל זה לא אותו דבר ואפילו לא כמעט. טורקיה עודנה חברה בנאט"ו, כבולה לכללי משחק מערביים, וישראל מקצצת בצדק כל ניסיון שלה להתבסס ולהציב ראשי גשר בתוככי סוריה.
שנית, חמאס וחיזבאללה נכתשו עד דק. בשבועות האחרונים הורגלנו לחיסולים על בסיס יומי בשתי הזירות, להשמדת מעוזים בצפון ויירוט מפקדים מבודדים בדרום, וכל זה בכמעט אפס אבדות כבר חודשים ארוכים, שלא לדבר על הירי הבלתי קיים של רקטות או כטב"מים בשתי הזירות. מתי פעם אחרונה שמעתם אזעקה? מתי ביקרתם במקלט? אין דרך אחרת לומר זאת מלבד להסיק ששני הארגונים הושמדו כמעט לחלוטין. התשתית, הלוחמים המאומנים, מאגרי הנשק, שרשרת הפיקוד, התמיכה הציבורית, כל אלה נעלמו פחות או יותר.
אז כן, גם כאן יכול להיות שנשאר לארגוני הטרור השם וה'רעיון' (זמן להזכיר שגם 'הרעיון הנאצי' עודנו קיים, אף שאין חולק על תבוסתה המוחלטת של גרמניה הנאצית), ואולי יש עוד קצת 'דשא לכיסוח' ועבודה לעשות, אבל שום דבר מזה לא מזכיר את אלפי הנוחבות ולוחמי רדואן, את רבבות הרקטות החמאסיות ולמעלה ממאה אלף הטילים שהיו בידי חיזבאללה, את מנהרות הטרור הממולכדות והאיום בפגיעה בתשתיות ישראליות.
בכלל, גם העולם הפסיק להתערב, ואילולי סרטים אכולי שנאה מתוצרת עצמית, ספק אם התקשורת הבינלאומית הייתה עוסקת בעזה בחודשים האחרונים.
משכיסינו את גבולות ישראל, הגענו לשלב בו מתחולל נס כפול וכמעט בלתי נתפס: שתי חזיתות שהחלו כחזיתות מוכוונות אך ורק לישראל, הפכו לכאלו שמנוהלות עבורנו בידי אחרים. טראמפ עובד על הפרויקט האיראני ומוחמד בן סלמאן על האתגר החות'י, איש איש בדרכו. וישראל? במקום להיות זו שמתגוננת ומבקשת עזרה, נמצאת בעמדה שמאפשרת לה להחליט אם היא מוכנה 'לעשות טובה' ולעזור.
האיראנים, מוכי הלם מהעוצמה הישראלית ששחטה להם את הצמרת המדינית, הצבאית והמדעית, נזהרים שלא לתת חלילה תירוץ לישראל לצאת לסבב נוסף. גם בגלי שיגורי הטילים בחודשים האחרונים, הם הגיעו עד ירדן ונעצרו שם. אפילו טיל סורר אחד לא נורה 'בטעות' לישראל. בלתי ייאמן.
החות'ים, שגם הם איבדו את הצמרת המקומית בתקיפה ישראלית, טרחו אפילו לעדכן את העולם שהם לא מתכוונים לפגוע בשום ספינה ישראלית. ותאמינו לי, לא התחולל שם קסם של חזרה בתשובה.
לזה קוראים הרתעה, לזה קוראים הכרעה.
בשבועות הקרובים, כשיחל כאן מבול תקשורתי של העלאת זיכרונות מרים מהשביעי לעשירי (ובהחלט יש מקום לעשות זאת כמובן, בעיקר לזכר הנופלים הי"ד, אבל לא ממקום של תבוסתנות ושל אינטרסים פוליטיים), תזכרו גם את מה שהתחולל מאז, את ההישגים הבלתי נתפסים ואת השינוי הגאו-אסטרטגי במעמדה של ישראל.
בתקווה שנחתם כולנו לשנה טובה ומאושרת, אפילו יותר מזו שחלפה.