מה הופך את יום הכיפורים ליום שמסוגל לשנות את העבר, למחול על חטאים ולאפשר לאדם להתחיל מחדש? בשיעור מיוחד לקראת היום הקדוש מבקש הרב שניאור אשכנזי לגעת בשאלה הזו דרך המבט החסידי - ולהסביר מדוע יום הכיפורים אינו רק יום של בקשת סליחה, אלא מפגש מחודש של האדם עם מי שהוא באמת.
הרב אשכנזי פותח בתיאור יום הכיפורים כ"חוקת עולם" - יום שהיכולת שלו למחול, לסלוח ולכפר אינה מתיישבת עם ההיגיון הרגיל של החיים. בעולם המוכר לנו, לכל מעשה יש תוצאה, לכל חוב יש מחיר ולטעויות יש לעיתים השלכות שנשארות גם לאחר שתוקנו. יום הכיפורים, לעומת זאת, מציג אפשרות אחרת: לא רק להתמודד עם תוצאות החטא, אלא להגיע למקום שבו ניתן לפתוח מחדש את החשבון כולו.
את שלוש הלשונות - מחילה, סליחה וכפרה - מסביר הרב באמצעות משל מעולם החובות. אדם שלא החזיר הלוואה מתמודד לא רק עם החוב המקורי, אלא גם עם ריביות והוצאות, ובהמשך גם עם הכתם שנותר ברישומים ומעיד על עברו. כך, ברוח השיעור, יום הכיפורים נוגע בכל הרבדים: בעונש, בחטא עצמו וגם ברושם שהוא מותיר.
אלא שכאן עולה השאלה המרכזית: כיצד ייתכן שיום אחד מסוגל לחולל שינוי עמוק כל כך? את התשובה הראשונה מוצא הרב אשכנזי בספר יונה, שאותו קוראים בשעות האחרונות של יום הכיפורים. יונה נשלח לנינוה, מנסה לברוח משליחותו ולבסוף מגיע אל העיר ומזהיר את תושביה. אנשי נינוה שבים מדרכם והקב"ה מקבל את תשובתם.
לדברי הרב אשכנזי, ההתמודדות של יונה נוגעת בדיוק בסודו של יום הכיפורים: הקושי להבין כיצד תשובה יכולה לפתוח לאדם אפשרות חדשה לאחר שחטא. סיפור הקיקיון, שבסופו הקב"ה מלמד את יונה על הרחמים כלפי ברואיו, מצביע על אחד היסודות של התשובה - האהבה של הבורא ליציריו והנכונות לתת להם הזדמנות נוספת.
אולם בשיעור מבקש הרב ללכת צעד נוסף. ההסבר החסידי שהוא מציג אינו רואה בכפרה רק מחווה של אהבה שבה הקב"ה מתעלם מהעבר, אלא גילוי של אמת עמוקה יותר על האדם עצמו.
לפי ההסבר הזה, החטא אינו בהכרח הביטוי העמוק ביותר של רצונו של יהודי. אדם יכול להיסחף אחרי דחף, הרגל, חולשה או "רוח שטות", ולעשות דבר שמנוגד דווקא לזהות הפנימית שלו. יום הכיפורים מאפשר לו להתרומם מעל המעשים ולשאול שאלה בסיסית יותר: מה אני באמת רוצה להיות?
הרב אשכנזי משתף בשיעור בחוויה מתקופת לימודיו. לאחר תקופה שבה התקשה בלימודים, הרב שלו הציב בפניו משימה שנראתה לו בלתי אפשרית. כשהגיב שאין לו רצון לעשות אותה, השיב לו רבו כי בתוך תוכו הוא דווקא כן רוצה.
עבור הרב אשכנזי, אותו רגע מבטא את אחת הנקודות המרכזיות של יום הכיפורים: ההבחנה בין מה שאדם אומר או עושה ברגע של חולשה לבין הרצון הפנימי שלו.
מכאן הוא מסביר את משמעות הביטוי "עיצומו של יום מכפר". יום הכיפורים מפגיש, לדבריו, בין עצמותו של הקב"ה לבין עצמותו של האדם. במקום הזה נחשפת נקודה פנימית שלא נפגעה מהחטא, ומתברר שהקשר הבסיסי בין יהודי לקב"ה עמוק יותר מן הכישלונות שהצטברו במהלך השנה.
כדי להמחיש זאת משתמש הרב בדוגמה מהיחסים שבין הורים לילדיהם. הורים יכולים לכעוס על ילד שטעה או התנהג בפזיזות, אך ברגע של סכנה או כאב מתגלה שכבת קשר עמוקה הרבה יותר. הטעות אינה נעלמת, אבל היא אינה מגדירה את הילד ואת הקשר אליו.
באותו הקשר מביא הרב גם את סיפור דוד ואבשלום. למרות המרד הקשה של אבשלום, כשדוד שומע על מותו הוא זועק שוב ושוב "בני". הרב רואה בכך ביטוי לנקודה שבה הקשר בין אב לבנו נותר קיים גם אחרי הקרע הגדול ביותר - משל לקשר העמוק שמתגלה ביום הכיפורים.
השיעור אינו נעצר בכפרה עצמה. הרב אשכנזי מדגיש כי מטרת היום אינה לאפשר לאדם לקבל מחילה ולחזור מיד להרגליו הקודמים. להפך: אם יום הכיפורים מגלה לאדם מה הוא באמת רוצה, הגילוי הזה אמור להשפיע גם על השנה שתבוא אחריו.
לדבריו, במהלך החיים האדם עלול להתרחק מעצמו בלי להבחין בכך. הרגלים, דחפים, הסחות דעת והצדקות קטנות יכולים להפוך בהדרגה לדרך חיים. יום הכיפורים הוא מעין עצירה שנועדה לבחון מחדש לא רק מה עשינו, אלא לאן אנחנו הולכים.
הרב מביא בהקשר הזה את משל "התבואה המשוגעת" המיוחס לרבי נחמן מברסלב: גם כאשר האדם נאלץ לחיות בתוך מציאות שאינה מושלמת, עליו לפחות לשים לעצמו "סימן על המצח" שיזכיר לו מהי האמת ולאן הוא מבקש להגיע.
מכאן מגיעה הקריאה המעשית של השיעור: להשתמש ביום הכיפורים כדי לסדר מחדש את סדרי העדיפויות. לא להסתפק בחרטה על מעשה מסוים, אלא לשאול כמה מהחיים מוקדשים למה שבאמת חשוב וכמה מהם מתבזבזים על דברים שאינם מבטאים את הרצון האמיתי.
יום הכיפורים, לפי הרב אשכנזי, הוא אפוא יום של מחילה, אך גם יום של זהות. הוא מאפשר ליהודי לחזור אל נקודת ההתחלה, להיזכר שהטעויות אינן בהכרח מי שהוא, ומתוך ההכרה הזאת לקבל החלטות אחרות להמשך.
השאיפה היא שההתעוררות לא תישאר בבית הכנסת עד לתקיעת השופר, אלא תהפוך לתנועה שתלווה את האדם גם לאחר הצום: לחיות פחות מתוך הרגל והיסח הדעת, ויותר מתוך נאמנות למה שהוא מבקש להיות באמת.