את הבשורה הקשה על הירצחו של חברו הטוב נתנאל (נתי) שקרון קיבל שמוליק ישראל בערב יום הכיפורים, זמן קצר לפני כניסת היום הקדוש. ברגע אחד עלו בו שלושים שנות חברות - מהישיבה במעלות, דרך השירות המשותף בצנחנים והשליחות בשיקגו, ועד הטיולים המשפחתיים והמפגש האחרון, רק לפני כחודש. "נתי היה איש אמת, איש חסד. היה לו לב ענק. כולם אהבו אותו".
"בדיוק יצאתי מתפילת מנחה של ערב יום הכיפורים", משחזר ישראל בשיחה עם ערוץ 7 את הרגע שבו התבשר על מות חברו. "מוטי, חבר טוב שהיה איתנו בשליחות בשיקגו, בא ובישר לי את הבשורה הנוראה מכול. היה קשה מאוד להיכנס ככה ליום הכיפורים".
רגע לפני תפילת כל נדרי מצא את עצמו ישראל חושב על המילים "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". מבחינתו, הן תיארו את האיש שהיה חברו הקרוב במשך שלושה עשורים. "זה נתי. כולם אהבו אותו, כולם הכירו אותו. היה קל לאהוב אותו. איש אמת, איש חסד".
החברות ביניהם החלה בצעירותם, בישיבה במעלות, ומאז ליוותה אותם כמעט בכל צומת מרכזי בחיים. הם התגייסו יחד לצנחנים במרץ 1997, עברו יחד את הטירונות בסנור ואת האימון המתקדם, ובהמשך שירתו בחברון.
"היינו ממש צמד", מספר ישראל. "עברנו תקופות ארוכות ביחד". השנים המשותפות הפכו את הקשר לחברות עמוקה, כזו שבה לא צריך להסביר יותר מדי. גם בשנות הרווקות הארוכות הם היו שם זה בשביל זה, מתלבטים ומתייעצים על ההחלטות האישיות ביותר. "היו הרבה שיתופים - לצאת, לא לצאת, מי מתאימה לי ומי לא. אתה מכיר אותי הכי טוב, אז תגיד לי מה אתה אומר עליה".
כשישראל התחתן, שקרון עמד לצידו כעד בחופה. שנה לאחר מכן התחלפו התפקידים וישראל היה עד בחתונתו של חברו.
בין לבין יצאו השניים גם לשליחות חינוכית בשיקגו. שם, מספר ישראל, הוא ראה מקרוב את הקסם השקט של חברו - אדם שלא נזקק לרעש כדי להפוך למרכז שסביבו מתקבצים אנשים.
"נגעת בהרבה מאוד אנשים שם. אנשים אהבו אותך, אנשים אהבו להתקרב אליך. היית איש אמת והיית גדול מהחיים. היה לך לב ענק. היית גבוה מאוד, חייכן, ביישן, אבל ידעת מה לעשות. לא פחדת מאף אחד ועשית מה שצריך לעשות. תמיד השרית עלינו נחת ורוגע".
השניים טיילו יחד ברחבי ארצות הברית, ובהמשך חלקו גם מסע בלתי נשכח בדרום אמריקה. לאחר שנתי ומירב נישאו ויצאו לטיול, הצטרפו אליהם שמוליק ורעייתו מוריה. במשך כחודש וחצי הם עשו יחד טרקים בפרו ובבוליביה, ואת ראש השנה ויום הכיפורים חגגו הרחק מהבית.
גם שם, אלפי קילומטרים מישראל, נתי היה אותו נתי. "כל המטיילים ישבו איתנו כי נתי היה שם. כולם היו מסביב לנתי", נזכר ישראל.
אחד הזיכרונות החזקים שלו מאותו מסע התרחש דווקא במוצאי יום הכיפורים. בבית חב"ד שבו שהו הבחין שקרון שחסרה פרוכת לארון הקודש. הוא לא הסתפק בהבחנה. "נתי אמר לי: 'בוא נתרום את הפרוכת'. הלכנו וקנינו פרוכת ותרמנו אותה יחד - משפחת ישראל ומשפחת שקרון - לבית חב"ד".
עבור ישראל, הסיפור הקטן הזה מספר הרבה על חברו: לראות מה חסר - ולעשות. בלי רעש ובלי לחכות שמישהו אחר יפעל.
השנים חלפו, המשפחות גדלו, אבל החברות נשארה. גם ילדיו של ישראל, בניה ויוסף, הכירו היטב את נתי. המשפחות נהגו לצאת יחד מדי שנה לצפון, לכפר בלום, ולבלות זו לצד זו. "לפני חודש עוד היינו ביחד", הוא אומר בכאב.
מתוך שלושים שנות היכרות, ישראל בוחר להצביע על תכונה אחת במיוחד שראוי ללמוד מחברו: כיבוד ההורים.
"העדינות והסבלנות שלו כלפי ההורים שלו היו משהו מיוחד", הוא מספר וקולו מתמלא התרגשות. "אני אומר את זה ויש לי צמרמורת. אני רואה את ההורים שלו מול העיניים. הוא כל כך אהב אותם, כל כך דאג להם".
אבל יש עוד דבר שהוא מבקש לקחת מחייו של חברו - לא לבזבז את הזמן. "נתי לא בזבז רגע. כל פעם היה לו משהו - או שהוא בעבודה, או עם המשפחה, או עם הילדים. הוא ידע מה לעשות. הוא חי את החיים, חיים מלאים, וניצל אותם כמו שצריך".
שלושים שנות חברות אינן נכנסות לכמה דקות של הספד, וגם לא לכמה זיכרונות. הן נמצאות בשירות הצבאי המשותף, בשליחות מעבר לים, בשיחות של שני חברים צעירים על החיים שעוד לפניהם, בחופות שבהן עמדו זה לצד זה, בטרקים בדרום אמריקה, בפרוכת שנתרמה במוצאי יום הכיפורים ובטיולים עם הילדים שכבר הפכו למסורת.
ועכשיו, דווקא בערב יום הכיפורים, נאלץ שמוליק ישראל להיפרד מהחבר שליווה אותו כמעט כל חייו הבוגרים. ומה שנותר לו הוא המשפט הפשוט שמסכם בעיניו את נתי: "איש אמת, איש חסד, עם לב ענק. הוא חי את החיים - חיים מלאים".