טליה שקרון, בתו בת ה-14 של נתנאל שקרון הי"ד, שנרצח בפיגוע באזור נווה צוף, מספרת בשיחה עם ערוץ 7 על הרגע שבו הבינה שאביה נמצא בזירת הפיגוע, על השעות המטלטלות שעברו על המשפחה ועל תפילת יום הכיפורים הראשונה בלעדיו.
זמן קצר לפני שיצא למעיין הזמין נתנאל את בתו להצטרף אליו. טליה התעוררה משינה, אך החליטה הפעם להישאר בבית. בהמשך הופץ סרטון מטושטש מזירת הפיגוע, והיא זיהתה בו את המעיין ואת הדרך היורדת אליו: "הלכתי לאימא ואמרתי לה: יש פיגוע איפה שאבא נמצא".
הדקות שבאו אחר כך הפכו לרצף מטלטל של תקווה ואסון. בני המשפחה התקשרו לנתנאל ולא נענו. אנשים החלו להגיע לבית. בתחילה נמסר להם כי הוא נהרג, לאחר מכן הגיעה ידיעה שלפיה נמצא דופק. טליה ואמה מיהרו לבית החולים בילינסון, נאחזות בתקווה. "שם כבר אמרו לנו שהוא נהרג", היא מספרת.
יום לאחר ההלוויה, טליה, בת 14, עדיין מנסה להבין את גודל האובדן. "אני מעכלת לאט לאט. עדיין לא עיכלתי לגמרי. יש עוד זמן", היא אומרת.
ובתוך השבר היא חוזרת שוב ושוב לדמותו של אביה - איש משפחה שהחיבור להורים, לילדים, למסורת ולארץ ישראל היה שזור בחייו.
"אבא שלי היה אבא שלי 14 שנה", היא אומרת, ומספרת שאחד הדברים שהיו חשובים לו במיוחד היה כיבוד הורים. היא זוכרת כיצד היה מקבל את הוריו בחיבוק ובנשיקה כששבו מבית הכנסת, ודאג שגם ילדיו ינהגו כך. גם לאחר פטירתם המשיך לפקוד את קבריהם ולשמור על הקשר ועל הזיכרון.
המסורת הייתה עבורו הרבה מעבר למנהגים. הוא ביקש לשמר את מסורת התפילה שעליה גדל, ואף פעל להקמת מניין ספרדי חדש. "היה לו חשוב לשמור על המסורת", מספרת טליה. "לא היה אכפת לו מה יגידו. אז יגידו".
אותה נחישות ליוותה אותו גם בחיי המשפחה. נתנאל הקפיד לקחת את הילדים לטיולים, להכיר להם את הארץ ובעיקר לוודא שהמשפחה נמצאת יחד - גם כשהילדים עצמם לא תמיד התלהבו מהרעיון.
"הוא היה מדהים. הוא כל הזמן לקח אותנו לטיולים ודאג שכולם יבואו", מספרת בתו. "גם אם לא לכולם היה כוח להצטופף עכשיו באוטו ולבוא לטיול, הוא דאג שתמיד נהיה מגובשים ושנצא ביחד. היה חשוב לו לראות את ארץ ישראל ולטייל בה".
גם חלום משפחתי נוסף כבר עמד להתגשם. בני המשפחה תכננו לטוס יחד לחו"ל בחול המועד. "היינו אמורים לטוס ביום שני", מספרת טליה. הנסיעה המשפחתית שאליה חיכו כבר לא תצא לפועל כפי שתכנן אביה.
מאז הפיגוע מוקפת משפחת שקרון באנשים. שכנים, חברים ומכרים מגיעים לבית, מביאים אוכל, דואגים לילדים ומבקשים בעיקר לומר שהם שם. "מרגישים מאוד את החיבוק של עם ישראל", אומרת טליה. "כולם באים לעזור. תוך כלום זמן היו פה כמויות של אוכל וכמויות של אנשים שבאים ורוצים לעזור".
החיבוק הזה ליווה אותה גם ביום הכיפורים, שעות ספורות בלבד לאחר שאיבדה את אביה. בתוך הכאב היא החליטה ללכת לבית הכנסת. "ברוך ה', זכיתי ללכת גם לערבית וגם לנעילה", היא מספרת. אנשים ליוו אותה בחזרה הביתה, אחרים סייעו בטיפול באחיה הקטנים. "כל הזמן הייתה עזרה מסביב, אז ברוך ה' עברנו".
אבל תפילת נעילה נשאה איתה רגע אחד שהיה קשה במיוחד. למשפחת שקרון היה מנהג קבוע. בכל שנה, כשהגיעה ברכת הכוהנים בתפילת נעילה, היו הילדים מתכנסים תחת טליתו של אביהם. לעיתים הצטרפו גם בני המשפחה המורחבת. בתוך הרגעים האחרונים של היום הקדוש, רגע לפני תקיעת השופר, הייתה הטלית של אבא הופכת למעין חופה משפחתית קטנה.
השנה נתנאל כבר לא עמד שם. דודה של טליה ניסה לשמר עבורה משהו מן המנהג והניח עליה את טליתו. המחווה הייתה מרגשת, אבל את החלל אי אפשר היה למלא. "דוד שלי היה פה, והוא גם שם עליי טלית", היא אומרת, "אבל זה לא היה אותו דבר. זה היה נורא כואב".
"ממשיכים", היא אומרת. "הרבה אנשים יעזרו, וגם אבא יעזור מלמעלה. יהיה בסדר".