השעות האחרונות של נתנאל שקרון הי"ד עברו לצד בנו יואב, בהכנות ליום הכיפורים. השניים יצאו יחד למעיין סמוך לנווה צוף כדי לטבול לקראת היום הקדוש - מנהג של אב ובנו שהפך בתוך דקות לזיכרון האחרון שלהם יחד.
"הגענו בערב יום כיפור למעיין כדי לטבול", משחזר יואב בשיחה עם ערוץ 7. "אבא טבל ראשון ואני טבלתי אחריו. היו כל מיני כוונות שכיוונו עליהן בטבילות".
כשסיימו, עלו השניים בשביל הקצר בחזרה אל החניה. הם היו לבדם. נתנאל נכנס למושב האחורי של המכונית כדי להתנגב ולהתארגן לקראת הנסיעה, בעוד יואב ישב מלפנים. ואז נשמעה הצעקה ששינתה הכול.
"אני שומע את אבא צועק לי: 'יואב, זה פיגוע', או 'יואב, זה מחבל'. אני לא זוכר בדיוק מה הוא צעק", מספר יואב. לדבריו, אביו הבחין במחבל עוד לפני שהוא עצמו ראה אותו.
כשהסתובב, ראה יואב את המחבל החמוש מתקרב אל אביו. בתוך שניות הוא עבר למושב הנהג, פתח את הדלת והחל לרוץ אל מעבר לכביש.
"אני מסובב את הראש ורואה שהמחבל אחריי", הוא משחזר. "אני רץ, חוצה את הכביש ורואה בצד השני בור. חשבתי להיכנס אליו, אבל ראיתי שהוא ממש אחריי ואמרתי לעצמי שבתוך הבור לא יהיה לי לאן לברוח".
יואב המשיך אל תוך הסבך וניסה למצוא מסתור. גם משם יכול היה לראות את המחבל מתקדם לכיוונו. "אני לא יודע אם הוא ראה אותי. הייתי בתוך הסבך והוא היה בשטח הפתוח".
באותם רגעים החל יואב לצעוק ולהתריע: "מחבל, פיגוע". זמן קצר לאחר מכן הגיע למקום גשש בג'יפ לבן, ירה באוויר ובהמשך לעבר המחבל, שנמלט מהמקום.
רק אז העז יואב לחזור אל המכונית. בדרך חזרה אל אביו הוא עוד קיווה לשמוע ממנו תשובה. "אני חוצה את הכביש בחזרה לכיוון האוטו וכל הזמן צועק לו: 'אבא, אבא, אתה שומע אותי? אבא, אתה שומע אותי?'".
אבל נתנאל לא ענה. עוד לפני שפתח את דלת המכונית הבחין יואב בחלון המנופץ וראה שאביו אינו מגיב. כשהתקרב הבין את גודל האסון. אנשים נוספים שהיו קודם לכן באזור המעיין עלו למקום לאחר שהמחבל נמלט והצטרפו אליו.
בתוך שעות ספורות נדרש יואב לעבור מהבריחה על חייו אל יום הכיפורים הראשון ללא אביו. לדבריו, השנה קיבלו עבורו מילות היום הקדוש משמעות אחרת לגמרי.
"יום כיפור היה מאוד קשה", הוא אומר. "אתה באמת מבין מה זה יום הדין". המחשבה על השנה שחלפה ועל מה שנגזר בה הפכה עבורו את משמעותו של היום למוחשית וכואבת באופן שלא הכיר קודם.
אלא שדווקא השיחה האחרונה עם אביו, בדרך למעיין, מקבלת כעת משמעות מצמררת במיוחד.
יואב שאל את אביו מדוע אומרים וידוי כבר בתפילת מנחה של ערב יום הכיפורים. נתנאל הסביר לו שחכמים תיקנו לומר את הווידוי עוד לפני הסעודה המפסקת, בין היתר מחשש שאדם לא יספיק להתוודות מאוחר יותר.
שעות אחר כך נותר יואב עם השיחה הזאת כזיכרון האחרון מאביו. "אבא אפילו לא הספיק להגיד וידוי", הוא אומר בכאב. "הוא לא הספיק להגיע למנחה. זה עצוב".
אבל דבר אחד הוא כן הספיק לעשות: לטבול עם בנו לקראת יום הכיפורים. היציאה המשותפת למעיין הייתה חלק מקשר עמוק בין האב לבנו הבכור. יואב מתאר אב שהיה נוכח בכל תחום בחייו - בלימודים, בטיולים וברגעים הקטנים של היום יום. המשפחה טיילה רבות ברחבי הארץ, ולעיתים יצאו האב והבן גם לבדם. במעיין שבו התרחש הפיגוע הם כבר ביקרו בעבר.
אפילו דקות לפני הפיגוע עוד שוחחו השניים על המים במעיין. "דיברנו על איזה מעיין טוב זה, איך המים טובים פה ואיך זה כיף", נזכר יואב. "אבא מאוד אהב לטייל. בכל דבר הוא עזר לי, גם בלימודים. בכל מקום שהייתי צריך, בכל דבר, הוא עזר לי. הוא באמת היה אבא מאוד עוזר".
בתחילת השבעה, יואב עדיין מתקשה לתפוס שהאבא שהיה שם תמיד כבר לא יחזור. "מאוד קשה לעכל ולהבין שזהו, זה נגמר. אני עדיין לא מבין את זה עד הסוף".
ובתוך התיאור המטלטל של רגעי הפיגוע, יואב מבקש שלא זה יהיה הזיכרון שיישאר מאביו. הוא רוצה שאנשים יזכרו דווקא משהו אחר לגמרי - את החיוך. "אבא כל הזמן חייך ודאג שגם אחרים יחייכו", הוא אומר. "אני רוצה שאנשים ששומעים אותנו ימשיכו בדרך שלו ויחייכו הרבה".