"אנחנו שומעים על ציבורים מאוד רחבים שבגלל המלחמה התקרבו. אחד התחיל להקפיד על ציצית, אחד התחיל להקפיד על סליחות, כל מיני ביטויים של התקרבות. והשאלה היא: האם גם הנוער שלנו יתקרב?"
את השאלה הזו, מספר הרב יונה גודמן בטור וידאו חדש בסדרת "חינוך בדורנו", הפנה אליו לאחרונה ראש מוסד חינוכי. דווקא מול השאלה הפשוטה לכאורה, הוא התקשה להשיב.
"ואני שתקתי", הוא מספר. "כי לא ידעתי מה להגיד, לא ידעתי מה להשיב".
סיפורי ההתקרבות למסורת בצל המלחמה מוכרים היטב בשיח הציבורי. הרב גודמן מבקש להתעכב דווקא על מי שמלכתחילה חיים בתוך עולם התורה והמצוות - ולשאול האם האירועים שעוברים על עם ישראל מצליחים לחולל שינוי רוחני גם אצלם.
"אני מרגיש שבמובן מסוים, מה שנקרא בינינו, שהתשובה היא שלילית", הוא אומר. "ציבורים שאינם מוגדרים כשומרי תורה ומצוות - התקרבו".
אלא שהקושי, לדבריו, נעוץ אולי בעצם האופן שבו אנחנו תופסים את מושג ההתקרבות. כאן הוא מביא את מושג התשובה כדוגמה: פעמים רבות, מי שאינו שומר מצוות עשוי לראות בו מושג ששייך לעולם הדתי, ואילו האדם הדתי עלול לחשוב שהתשובה מיועדת בעיקר למי שאינו שומר מצוות.
"החילונים אומרים: טוב, זה מושג דתי, זה לא בשבילי. והדתיים אומרים: טוב, זה נועד - מי צריך לחזור בתשובה? החילוני. ויוצא מקופח מכאן ומכאן".
לדברי הרב גודמן, אותה תופעה עלולה להתרחש גם כעת. כשמדברים על "התקרבות" בתקופת המלחמה, קל לזהות אותה אצל אדם שהתחיל להניח ציצית או להגיע לסליחות. קשה יותר לשאול כיצד נראית התקרבות אצל מי שכבר מקיים אורח חיים דתי.
הרב גודמן מפנה בהקשר הזה לדברים שכתב הרב קוק באחת מאיגרותיו על התשובה ועל הצורך להבין את רוח התקופה. מבחינתו, העיקרון הזה נכון גם לשאלות החינוכיות והרוחניות של השנים האחרונות.
"מי שלא ישים לב למה שמתרחש מסביבנו בשלוש השנים האחרונות, מה מתרחש מסביבנו, באיזה עולם אנחנו חיים - ויתעורר, יפקח את עיניו וישאל את עצמו שאלה מאוד פשוטה: מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני?"
זו, מבחינתו, אינה שאלה שיש להפנות מיד אל התלמידים או אל הילדים. נקודת המוצא היא דווקא המבוגר עצמו.
"את זה אני רוצה לשאול קודם כול את עצמי", הוא מדגיש. "ולאחר מכן, או במקביל, לשאול את בני או את בתי - או את כולם ביחד בשולחן שבת".