היכולת להרגיש את עונג השבת ואת שמחת יום טוב יחד, היא חלק מהכוחות הנדרשים בעם ישראל כדי לחזור אחר כך אל השגרה, ולהצליח לשלב את העשייה האנושית והעשייה האלוקית זו בזו.
אנו מתקרבים אל שבת שהיא יום טוב ראשון של חג הסוכות. בפרשת אמור אנו קוראים את פרשת המועדים, את כל רשימת החגים, אך בפתיחת הרשימה הזו נמצאת השבת. קיימות שם שתי פתיחות: תחילה נאמר "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (ויקרא כג, ב), ומיד לאחר מכן פתיחה שנייה: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כג, ד) - לפי התאריכים שלהם, ללא תלות בסדר ימות השבוע. השבת נמצאת תחת הכותרת הראשונה ואינה נכללת תחת הכותרת השנייה, משום שהיא קבועה וקיימת; יש לה יום קבוע, היא פועלת מדי שבעה ימים ואינה תלויה בעם ישראל.
כך עולה מן הקריאה הפשוטה, שהשבת היא אכן ראשונה ברשימת החגים, כפי שאנו שרים בזמירות השבת: "ראשון הוא למקראי קודש" (בפיוט "יום זה מכובד"). אולם הרמב"ן מציע כיוון נוסף: ניתן לפרש שהשבת נזכרת כאן דווקא כדי להחריג אותה מן המועדים - לומר שהשבת היא עניין בפני עצמו. היכן מצינו כעין זה? אומר הרמב"ן: במשכן. במסגרת מלאכת המשכן נזכר הציווי על השבת (שמות לא, טז-יז), ובתיאור בניית המשכן בפרשת ויקהל, נזכרת השבת מיד בתחילת תיאור הבנייה (שמות לה ב-ג). הסבירו לנו חז"ל שבכך הורתה לנו התורה שמלאכת הקמת המשכן אינה דוחה את השבת. יש להמשיך לשמור את השבת גם בעת בניין המשכן. אמנם עבודת קורבנות החובה דוחה את השבת, אך בניית המשכן אינה דוחה אותה.
הוא הדין גם כאן. התורה מפרטת את רשימת מועדי מקראי הקודש, ומקדימה להם את השבת כדי להבהיר שהשבת גוברת. הדבר נחוץ משום שהייתה הווה אמינא לומר שאם יום טוב חל בשבת תותר בו מלאכת אוכל נפש; הרי ביום טוב שובתים מכל מלאכת עבודה ובכל זאת הותרה מלאכת אוכל נפש לצורך השמחה, ומאחר שהתורה מצפה מאיתנו לקיים את שמחת יום טוב בבשר ויין נצרכת האפשרות לבשל, ולכאורה צורך זה היה צריך לגבור על השבת. משום כך באה התורה ומלמדת שלא: השבת נעלה מזה. גם בשבת שחל בה יום טוב אין מבשלים, כל המלאכות אסורות, ואסורה אף מלאכת אוכל נפש.
טעם הדבר נעוץ בכך שעונג השבת, המושתת על שביתת השבת, והבנוי על מה שהצלחנו ליצור בששת ימי המעשה, ללא המשך יצירה בשבת עצמה, קשור לחיבור האלוקי התמידי שלנו שאינו תלוי בעם ישראל. החגים תלויים בנו, בקביעת החודשים, שמהם נגזרים תאריכי החגים בלוח השנה, כפי שאנו חותמים: "מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים", אך השבת קודמת לכך: "מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים". השבת מוחלטת, קבועה ונעלית מעלינו, ואינה תלויה ברצון שלנו. קיים הבדל עקרוני בגישה: ב'שמחה' האדם פעיל; אדם שמח מבשל, חוגג, אוכל בשר ושותה יין. לעומת זאת, אדם במצב של שבת שרוי ב'עונג' - אין הוא יכול לבשל, ומה שהכין מבעוד יום יאכל, ומה שלא הכין הוא לא יאכל. המבט הזה, שמצד אחד פוגש הופעה אלוקית מלאה ללא מגבלות מעשינו ומצד שני חווה הופעה התלויה בנו - בבישול, בשמחה ובפעילות - מציב שני היבטים שונים של הקשר שלנו עם הקב"ה ועם עולמו, והנה אנו נדרשים לחברם יחד.
המפגש הזה מתרחש במיוחד בחג הסוכות, שבו יוצאים מן הבית אל הסוכה. אנחנו בונים את הסוכות בעצמנו, אבל הן מזכירות לנו את ענני הכבוד, את השמירה האלוקית המוחלטת, שאינה תלויה בנו. הרעיון הוא שניקח את החיבור הזה עמנו הלאה, שלא יישאר רק באותה שבת ויום טוב. מתוך החוויה העצומה של איחוד שני המהלכים הללו, נצא אל משימות החיים שלנו, אל היום-יום ואל אתגרי עם ישראל. גם שם אנו פעילים במרחבים שהקדוש ברוך הוא העניק לנו את הכוח והטיל עלינו את השליחות לפעול בהם, ויחד עם זאת אנו יודעים שמלווה אותנו הופעה אלוקית מלאה שאינה תלויה בנו.
כשאנו מאחדים שבת ויום טוב יחד אנו יוצאים מחוזקים. נמשיך להילחם, נלך למילואים, נילחם באויבינו, ונמשיך לבנות את האומה פנימה ולהתגבר על כל המחלוקות גם בתקופות מורכבות. נשתדל ככל יכולתנו להישאר מאוחדים ולהביט איש בטוב שבחברו, ועם זאת נדע שישנם תהליכים התלויים בהנהגת הקדוש ברוך הוא.
אנו מקווים ומצפים שמתוך חגיגת החג ושמחתו, ומתוך שביתת השבת והעונג המרומם שבה, ומתוך היציאה אל הסוכה לחסות בצלו של הקב"ה, ימשיך הקדוש ברוך הוא ללוות אותנו אל החורף הבא עלינו לטובה ואל השנה כולה, לחיבור ראוי ושלם בין מעשינו לבין הופעתו האלוקית המלאה.