"אתה של ישראל? אתה של ישראל?" - השאלה הזאת, שיצאה מפיהן של שתי ילדות קטנות שהסתתרו ברכב סמוך לתחנת המשטרה בשדרות בבוקר 7 באוקטובר, מלווה את רנ"ג רמי כהן כבר שלוש שנים.
רגע קודם לכן הוא הכניס את ראשו אל תוך המכונית וגילה אישה צעירה שנורתה בראשה. כשהזדהה כשוטר, קפצו לעברו שתי הילדות. כעבור רגעים החלה אש כבדה מכיוון התחנה.
שלוש שנים לאחר הטבח האכזרי של חמאס, חזר כהן לזירת הקרב בשדרות. בריאיון מיוחד מעמדת השידור של ערוץ 7 בעוטף עזה, שהוקמה לציון שלוש שנים למתקפת 7 באוקטובר, הוא משחזר את חילוץ הילדות, את הקרב שבו נפצע קשה ואת השיקום הממושך שעוד ממתין לו.
"אני מכניס את הראש פנימה לתוך רכב שעומד בכניסה לתחנה, ושם אני מגלה ליד מושב הנהג אישה צעירה עם כדור בראש", הוא מספר. "ואז אני צועק: משטרה, משטרה, משטרה, יש לנו פה אישה הרוגה. ואז קופצות לי מאחורה שתי בנות קטנות: 'אתה של ישראל? אתה של ישראל?' ואז מתחיל ירי מטורף שמגיע מאזור התחנה".
באותן שעות הייתה תחנת המשטרה בשדרות מוקד לקרב קשה מול מחבלי חמאס. לדברי כהן, 26 מחבלים חמושים שהגיעו למקום השתלטו על חלקים מהתחנה, לאחר ששוטרים רבים נהרגו. חלק מהמחבלים עלו לגג המבנה, ומשם נמשכה הלחימה.
למרות האש הכבדה, הצליחו שוטר וסוהר שהיו במקום להגיע אל הרכב שבו הסתתרו הילדות. השוטר פתח את הדלת, והשניים משכו את הילדות החוצה ורצו איתן צפונה, הרחק מאזור הירי.
כהן נשאר בזירת הקרב. "אני לא חוזר בחזרה, אני נכנס לקרב כשהכדורים מעל הראש", הוא מספר. בשלב מסוים הבחין במחבל שהשקיף עליו מתוך חדר הכושר של התחנה. "אני מסתכל אחורה, אני רואה מחבל בחדר כושר מסתכל עליי, כאשר יש עליו בנדנה ירוקה. ואז אמרתי: רמי, נגמר, אתה חייב לעשות מהלך כדי להינצל".
כהן ניסה להיחלץ מקו האש, אך בתוך שניות נפגע מירי כבד מטווח קצר. לדבריו, המחבל ירה לעברו 14 כדורים ממרחק של כ־15 מטרים.
גם לאחר שנפגע, הוא המשיך לזחול על הדשא הסמוך לתחנה, בעוד כדורים שורקים מעל ראשו. "אני מתחיל זחילה, ואני פה נמצא על הדשא הזה, ומ־15 מטר כדורים שורקים לי מעל הראש", הוא משחזר. "ואני לא מאבד כיוונים. אני ממשיך לזחול, ממשיך לזחול".
באותם רגעים, לדבריו, הצליח איש ימ"מ שהיה באזור לירות לעבר המחבל שפגע בו. אדם נוסף שהגיע בין כלי הרכב הצליח למשוך את כהן למקום מסתור.
במשך כשעתיים שכב כהן מתחת לחלקו הקדמי של רכב, כשהוא פצוע וממתין לחילוץ. רק לאחר מכן הגיעו שני לוחמים וחילצו אותו מהמקום.
כשנשאל אם חשש לחייו באותן שעות, הוא משיב במשפט קצר: "הגעתי למלחמה, ומסרתי את הנפש שלי לטובת המלחמה".
שלוש שנים חלפו מאז, אבל הפציעה ממשיכה ללוות אותו. כהן מספר כי בגופו נותרו כ־200 רסיסים, בעיקר בצדו השמאלי, וכי הוא עדיין מתמודד עם השלכות הפגיעה וצפוי לעבור טיפולים רפואיים נוספים, ואולי גם ניתוחים. "אני סוחב איתי הרבה סיפורים של חברים שנרצחו פה בתחנה, שיקום לא קל", הוא אומר. "יש לי 200 רסיסים פה מצד שמאל, ואני אמור להתחיל תהליך של טיפולים, אולי ניתוחים".
למרות הפציעה ולמרות שכבר עבר את גיל הפרישה, כהן חזר לעבודתו במשטרה. גם כשהוא שב למקום שבו כמעט איבד את חייו, הוא מגיע במדים. "אנחנו, באמונה שלנו, המשכנו. חזרנו לעבודה למרות שאני אחרי גיל פנסיה, והמשכנו קדימה", הוא מספר. עבורו, לבישת המדים היא גם דרך להמשיך ולשאת את זכר חבריו השוטרים שנפלו בקרב על התחנה.
"לזכר החברים, לזכר עם ישראל, שאנחנו לא ניפול אף פעם", הוא אומר. "עם ישראל חי וקיים. אנחנו לא ניפול". אחד הרגעים שנחרתו בזיכרון הציבורי מאותו בוקר הוא קולה של הילדה ששאלה את כהן אם הוא "של ישראל". ההקלטה הפכה לאחד הסיפורים המזוהים עם חילוץ האזרחים בשדרות, ועבור כהן היא נותרה חלק בלתי נפרד מהקרב. כשנשאל מה משמעותן של המילים הללו עבורו, הוא חוזר אל הרגע שבו נכנס למכונית מבלי לדעת ששתי ילדות מסתתרות בה. "זה עוטף אותי, כיהודי, כשוטר, כאזרח, שאני הגעתי להציל נפשות שהיו בידי מרצחים ארורים, שגבו את החיים של אמא שלהם ואבא שלהם", הוא אומר.
כהן מדגיש כי לא ידע מראש על הימצאותן של הילדות ברכב. הוא הגיע למקום מיוזמתו, לאחר שהיה בחופשה, וביקש לבדוק מה מתרחש בתחנה. "לא ידעתי שהן קיימות", הוא מספר. "מהיוזמה שלי, כשוטר, כרוצה לדעת מה קורה, הכנסתי את הראש פנימה. ואז כשצעקתי, הן קפצו. הן התחברו, בכוחות הנפשיים שלהן, למרות מה שהן חוו, לקול שלי, לשוטר".
לצד סיפורו האישי, כהן מבקש להזכיר את חבריו שנלחמו בתחנת המשטרה בשדרות. לדבריו, השוטרים היו בין הראשונים שהתייצבו מול המחבלים, והלחימה שלהם מנעה מהמחבלים להמשיך אל אזורים נוספים בעיר.
"השוטרים היו בחזית, בשלבים הראשונים, בשלב הבלימה, הבלימה האמיתית", הוא אומר. "הם עמדו פה כמו יתד". לדבריו, המחיר הכבד ששילמו השוטרים באותו בוקר היה חלק מהמאמץ למנוע פגיעה נוספת בתושבים. "הם דאגו לכך שהמחבלים לא יצליחו לצאת החוצה ולהמשיך לעשות טבח באזרחים שהולכים להתפלל", הוא אומר. "השוטרים פה הצילו חיים".
כהן, המתגורר בשדרות ומשרת בה שנים רבות, ממשיך לעקוב מקרוב אחר העיר שבה נלחם ונפצע. שלוש שנים לאחר הטבח, הוא סבור שהעיר שבה למסלול חייה. "אני נמצא פה המון המון שנים, גם בתפקיד וגם כתושב", הוא אומר. "אני חושב שהיא חוזרת. היא חזרה לעצמה. לא חוזרת - היא חזרה".
גם היום, כשהוא עדיין נושא בגופו את פציעות הקרב ומתמודד עם השיקום, הוא מסרב לראות בעצמו ובחבריו מי שהוכרעו באותו בוקר. "עם ישראל חי וקיים", הוא אומר. "אנחנו לא ניפול".