מהומות בצרפת
מהומות בצרפתREUTERS/Jack Taylor

צרפת התעוררה הבוקר (ראשון) לאחר אחד מימי המחאה האלימים שידעה בשנים האחרונות. מאות אלפים יצאו אתמול לרחובות במחאה על יוקר המחיה, מצב מערכת החינוך והשירותים הציבוריים, אך בערים רבות הידרדרו ההפגנות לעימותים, לביזה ולהצתות.

אברהם אזולאי, עיתונאי ואיש תקשורת שעלה לישראל לפני כמעט שלושה עשורים מטולוז שבדרום צרפת, עוקב בדאגה אחר ההתפתחויות. מבחינתו, הסכנה אינה טמונה בעצם המחאה, אלא באפשרות שקבוצות אלימות ינצלו אותה כדי להטיל אימה על הציבור ולערער את הסדר האזרחי.

"מה שמדאיג אותי הוא האפשרות שמחאות מוצדקות ינוצלו בידי קבוצות שכבר אינן מחפשות הידברות, אלא מאבק כוח, הפחדה ולעיתים עימותים פיזיים", אומר אזולאי. "כאשר האלימות מחליפה את הדיון הציבורי, זו כבר אינה הדמוקרטיה שמדברת - אלא חוק החזק המאיים להשתלט".

אזולאי פועל זה שנים לחיזוק הקשר בין יהודי צרפת לישראל ולעידוד העלייה. במשך כ־20 שנה עמד בראש העיתון הישראלי בצרפתית "Le Petit Hebdo", וכיום הוא עורך את "La Matinale de l’Info d’Israël", עיתון חדשות דיגיטלי בצרפתית המופץ מדי יום לאלפי משפחות בצרפת ובישראל.

לצד הביקורת החריפה שלו על האלימות, אזולאי מבקש להבחין בין המפגינים שהגיעו להביע מחאה חברתית לבין מי שניצלו את ההפגנות למעשי הרס ותקיפה.

"הדמוקרטיה חייבת כמובן להגן על זכות ההפגנה. אך באותה מידה היא חייבת להגן על האזרחים מפני מי שמשתמשים בהפגנות כתירוץ להרס, לביזה ולתקיפות", הוא אומר.

אזולאי מתייחס גם לחשש מפני פעילותם של גורמים אסלאמיסטיים קיצוניים באירופה, אך מדגיש שאין לייחס את מעשיהם לאוכלוסיות שלמות על בסיס מוצאן.

"יש להבחין בין האידיאולוגיות הקיצוניות הללו לבין מיליוני צרפתים שמוצאם מאלג'יריה, ממרוקו, מתוניסיה, ממדינות אפריקה או מסוריה", הוא מדגיש. "מוצאם אינו הופך אותם לפורעים ואינו מטיל עליהם אחריות קולקטיבית לאלימות. השאלה האמיתית אינה מוצאו של אדם, אלא יחסו לחוק, לחירות ולערכים הדמוקרטיים".

התמונות המגיעות מרחובות צרפת מעוררות אצל אזולאי אסוציאציות למציאות המוכרת לישראלים, אך הוא מסתייג מהשימוש במונח "אינתיפאדה אירופית" לתיאור האירועים.

"עבורנו, הישראלים, חלק מן התמונות הללו מזכירות באופן כואב מראות שאנו מכירים היטב: הצתות, עימותים עם כוחות הביטחון, אלימות ברחובות ואווירה של פחד", הוא אומר.

עם זאת, הוא מבקש להבהיר: "כמובן, אין מדובר במצבים זהים. האירועים בצרפת אינם מהווים כשלעצמם אינתיפאדה מאורגנת. אבל אני שואל את עצמי: האם אנחנו עדים להקצנה של מחאות העלולה לערער בהדרגה את יציבותן של כמה דמוקרטיות אירופיות?"

הדאגה של אזולאי אינה מוגבלת למתרחש בצרפת. בימים אלה הוא נמצא בהפלגה בים התיכון עם קבוצת מטיילים ישראלים, ולדבריו, מפגשים עם הפגנות פרו־פלסטיניות בכמה יעדים באירופה המחישו לו עד כמה המתיחות מורגשת גם בקרב תיירים ישראלים.

"אנחנו בסך הכול באים להכיר ערים, להתפעל מנופים, לבקר באתרים היסטוריים וליהנות מכמה שעות של חופש", הוא מספר. "ובכל זאת, לא פעם הרגשנו שמקבלים את פנינו לא כתיירים, אלא כאויבים".

לדבריו, העוינות אינה מופנית רק כלפי מדיניות ממשלת ישראל, אלא לעיתים גם כלפי אזרחים ישראלים המבקרים באירופה.

"מה שמכה בי במיוחד הוא העוינות כלפי מטיילים שכל 'חטאם', בעיני חלק מהמפגינים, הוא העובדה שהם מגיעים מישראל", הוא אומר.

אברהם אזולאי
אברהם אזולאיצילום: ללא קרדיט

גם כאן הוא מקפיד שלא להכליל את כלל המפגינים הפרו־פלסטינים. "לעיתים אני חש שחלק מאותם מפגינים כבר אינם מבקשים רק להביע עמדה פוליטית, אלא להתגרות, להפחיד ולהתעמת".

לצד המפגשים הקשים, אזולאי מספר על שיחות אחרות שהוא מנהל במהלך ההפלגה עם אזרחים צרפתים. לדבריו, חלקם מביעים הערכה לנחישות הישראלית מול האיומים הביטחוניים.

"חלקם אומרים לי, כשהם מתייחסים לאופן שבו ישראל הגיבה צבאית לאיומים מרצועת עזה ומלבנון: 'אתם לפחות לא נותנים שידרכו עליכם'".

אזולאי אינו מפרש את הדברים בהכרח כתמיכה במלחמה או בכל צעד צבאי של ישראל. בעיניו, הם מבטאים ציפייה בסיסית של אזרחים ממדינתם להגן על ביטחונם ועל חופש התנועה שלהם.

"האזרחים רוצים שיגנו עליהם. הם רוצים להיות מסוגלים להסתובב בחופשיות, לעבוד, לפתוח את החנויות שלהם ולחיות בלי לחשוש שקבוצות אלימות יכפו עליהם את רצונן".

אולם לצד האירועים הפוליטיים והחברתיים, למסע של אזולאי באירופה יש גם ממד יהודי ואישי. בתחנות העגינה הוא מבקר בבתי כנסת עתיקים, שחלקם כבר אינם משמשים קהילות יהודיות פעילות.

המראות הללו מחזירים אותו לסיפורן של קהילות יהודיות שחיו במשך מאות שנים בערי אירופה, עד שנחרבו בשואה או התרוקנו מתושביהן היהודים.

"הדבר העצוב ביותר עבורי במהלך תחנות העגינה הללו, בין אם בקורפו, בדוברובניק או במקומות אחרים באירופה, הוא הביקור בבתי הכנסת העתיקים, שחלקם הפכו למוזיאונים, כמעט למצבות זיכרון לקהילות יהודיות שנכחדו", הוא מספר.

"יהודים שחיו שם במשך מאות שנים נרצחו בשואה או נאלצו לעזוב, ובתי הכנסת שפעם היו מלאים בתפילה, בלימוד ובחיים יהודיים הפכו לאתרי ביקור לתיירים". את התיאור הוא חותם במילים: "במקום שבו נשמעו פעם תפילותיהם של יהודים חיים, נותרו היום בעיקר קירות, זיכרונות ודממה".