איך אדם אחד שמחזיק מקל קטן מצליח לגרום לעשרות נגנים לנגן יחד, בלי לגעת באף כלי נגינה?
בפרק ה-48 של הפיוטקאסט בערוץ 7 אירח עוזיאל סבתו את המנצח והמוזיקאי מוישי סלושץ, לשיחה על הסודות שמאחורי שרביט הניצוח, ההבדלים בין מוזיקה קלאסית לפיוטים והעבודה שמתרחשת מאחורי הקלעים של התזמורת.
"אמנם זה נראה כמו השרביטים של הארי פוטר, אבל זה עושה קסמים מסוג אחר", פתח סבתו, כשהציג את השרביט שהונח באולפן. סלושץ חייך והסביר שלמקל הזה יש אפילו שם מקצועי: בטון. יש לו צורות שונות, עיצובים שונים ואפילו מותגים, אבל בניגוד למה שאפשר לחשוב, זה ממש לא החלק החשוב ביותר בעבודתו של המנצח.
סלושץ, שנמצא לקראת סיום תואר שני באקדמיה למוזיקה, עוסק בניצוח, בעיבוד מוזיקלי ובהובלת הרכבים. בין היתר ניצח על מקהלת רמת גן, והוא מנצח גם במסגרת הפעילות המוזיקלית בבית הכנסת ישורון בירושלים, לצד חזנים וזמרים ובהם יצחק מאיר הלפגוט וניסים סאל. במקביל הוא מנצח על תזמורות קלאסיות בארץ ובחו"ל.
אבל עוד לפני שמבינים איך מנצחים על תזמורת, צריך לענות על שאלה פשוטה למדי: בשביל מה בכלל צריך מנצח? הרי לכל נגן יש תווים, כל אחד יודע מה הוא אמור לנגן, וכולם עברו חזרות. אז מה עושה האיש שעומד מולם ומזיז את הידיים?
התשובה הייתה מפתיעה: לדבריו, אחד הרעיונות שעמדו בבסיס התפתחות תפקיד המנצח היה דווקא הרצון לייעל את העבודה ולחסוך משאבים. במקום שכל נגן יציע פרשנות משלו, יחליט מתי לנגן חזק ומתי חלש ויתווכח עם חבריו על המהירות הנכונה, נוצר הצורך באדם אחד שיוביל את כולם.
ומכאן העניינים רק הסתבכו. במוזיקה קלאסית, הסביר, הקצב אינו בהכרח קבוע. יצירה יכולה לעבור ממשקל אחד לאחר, להאיץ, להאט, להשתנות בין תיבה לתיבה ולשלב עשרות כלים שנכנסים ויוצאים ברגעים שונים. כשארבעים, שמונים או אפילו יותר מוזיקאים יושבים על הבמה, מישהו צריך לדאוג שכולם יגיעו בדיוק לאותו רגע.
במקהלה המשימה עדינה אפילו יותר. דמיינו חמישים זמרים שצריכים להתחיל יחד מילה המתחילה באות מסוימת. לא בערך יחד, לא כמעט יחד, אלא ממש באותו רגע. "במוזיקה הקלאסית מאוד מאוד חשובה האסתטיקה", הסביר. הכניסה המשותפת, ההגייה המדויקת והאחידות בין הקולות הן חלק בלתי נפרד מהצליל.
אלא שאם חשבתם שתפקידו של המנצח מסתכם בלספור עד ארבע ולסמן לכולם מתי להתחיל, כאן מגיע החלק המעניין באמת.
הוא הזכיר את המנצח הנודע קרלוס קלייבר, שביצועיו ותנועותיו הפכו למושא הערצה בקרב מנצחים. לדבריו, קלייבר היה מסוגל לעמוד על הבמה ולהעביר באמצעות תנועות אלגנטיות את האופי והאווירה של היצירה, דווקא משום שעשה עבודה קפדנית במיוחד בחזרות.
אחרי שהנגנים כבר ידעו בדיוק מתי להיכנס, איך לנגן ואיפה להדגיש, המנצח היה פנוי לדבר החשוב באמת: להפוך את התווים למוזיקה בעלת אופי.
וזה, מתברר, ההבדל בין ביצוע נכון לבין ביצוע שאנשים יזכרו. קחו למשל את הסימפוניה החמישית של בטהובן. כולם מכירים את הפתיחה המפורסמת שלה, אבל אם עשר תזמורות שונות ינגנו את אותה יצירה, עם אותם תווים ואותם כלי נגינה, התוצאה לא תהיה בהכרח זהה. לכל מנצח יש דרך משלו להבין את היצירה, להדגיש משפטים מוזיקליים ולהעביר את המסר שהוא מוצא בה.
"כל מנצח צריך לחשוב כשהוא ניגש ליצירה מה המסר שהוא רוצה להעביר הלאה", הסביר. מכאן התגלגלה השיחה אל אחת השאלות המרתקות ביותר בעולם המוזיקה: האם אפשר לשיר בשפה שלא מבינים?
סבתו סיפר על הופעה שבה השתתף, לצד מקהלת בית כנסת שחבריה הגיעו ממדינות ומרקעים שונים. הזמרים שרו טקסטים יהודיים, אף שחלקם כלל לא הבינו את משמעות המילים. מבחינה מוזיקלית הם ידעו היטב את התפקיד שלהם, אבל האם זה מספיק כדי להעביר את הרגש לקהל?
לסלושץ הייתה תשובה נחרצת. "אין מצב בעולם שאתה שר בלי שאתה יודע מה אתה שר", אמר. הוא הסביר כי גם כאשר הוא עצמו מבצע שירים ביידיש, שאינה שפת האם שלו, הוא מקפיד להבין כל מילה. לא רק כדי לדעת מה משמעות השיר, אלא כדי להבין היכן מסתתרת שאלה, מתי מגיעה התשובה ואיזה רגש אמור לעבור בכל משפט.
כדוגמה הוא הביא את השיר הידוע "א יידישע מאמע". לדבריו, כאשר מבינים את המילים ואת המבנה שלהן, אפשר לזהות כיצד המוזיקה בונה מתח לקראת שאלה, ואז משחררת אותו עם התשובה. בלי להבין את הטקסט, הזמר עלול לבצע את כל הצלילים הנכונים ובכל זאת להחמיץ את הסיפור.
סבתו העלה דוגמה מעבודה מוזיקלית משותפת של השניים. באחת החזרות ניגן קלרינטן את תפקידו בצורה נכונה מבחינת הצלילים, אבל סלושץ ביקש ממנו משהו נוסף: "קרעכצים", אותם גניחות וייבובים מוזיקליים שמעניקים לכלי אופי ורגש.
ומכאן לשאלה שעלולה להרגיז לא מעט נגנים: האם במוזיקה קלאסית מותר בכלל לאלתר?
בעולם הפיוטים, כפי שהזכיר סבתו, יש לא פעם מקום לחופש. הנגן מכיר את הסולם, מבין את המקאם ויכול לצאת למסע מוזיקלי קטן, כל עוד הוא יודע גם לחזור הביתה. אבל בתזמורת קלאסית, שבה שמונה כנרים עשויים לנגן בדיוק את אותו התפקיד, אלתור עצמאי של אחד מהם עלול לשבש את הצליל המשותף.
הוא הסביר שגם במוזיקה הקלאסית יש מקום לאלתור, בעיקר בקטעים מסוימים ביצירות סולניות, המכונים קדנצה. שם הסולן יכול לקבל מרחב להציג את יכולותיו, לעיתים בהתאם למסגרת שהגדיר המלחין. אבל כאשר התזמורת כולה מנגנת יצירה כתובה, החופש האישי מוגבל הרבה יותר.
אם שמונה כנרים מנגנים אותו תפקיד, כולם צריכים לבצע אותו באותה צורה. גם במקהלה, שבה ארבעים זמרים מחולקים לקבוצות קוליות, חשוב שכל חברי הקבוצה יפיקו את התנועות באותה דרך. אפילו הבדל קטן באופן שבו אחד הזמרים שר "או" או "אה" יכול לגרום לו לבלוט מתוך הצליל המשותף.
סבתו ציין שבעולם מופעי הפיוטים יש לעיתים גישה הפוכה לגמרי. דווקא רוצים שכל זמר יביא משהו מעצמו, שכל קול יישמע מעט אחרת ושהמקהלה תייצר מרקם אנושי עשיר. במוזיקה הקלאסית, לעומת זאת, האחידות היא חלק מרכזי מן האסתטיקה.
ואם כבר מדברים על הבדלים בין העולמות, הנה פרט שעשוי להפתיע כל מי שרגיל להופעות עם מערכות הגברה ענקיות: בקונצרט קלאסי, בדרך כלל, אין מיקרופונים.
לא לזמרים, לא לכנרים ולא לנגני כלי הנשיפה. "כל קונצרט קלאסי הוא לא מוגבר", הסביר סלושץ, תוך שהוא מסייג כי באולמות שאינם מותאמים אקוסטית עשויים להשתמש בהגברה מינימלית.
סבתו נזכר בהופעה בברלין, שבה התברר למשתתפים שהאולם אינו מצויד במערכת הגברה. עבור מוזיקאים שרגילים לעבוד עם מיקרופונים, זו הייתה הפתעה של ממש. אנשי המקום, לעומת זאת, לא הבינו מה הבעיה: מקהלות מופיעות שם בלי הגברה כל הזמן.
הסיבה קשורה גם לאופן שבו התפתחה המוזיקה הקלאסית. סלושץ סיפר על המעבר מהרכבים קטנים שניגנו בחדרים פרטיים, דרך הופעות בארמונות, ועד לאולמות קונצרטים גדולים. ככל שהחללים גדלו, נדרשו גם עוצמה קולית גדולה יותר, הרכבים רחבים יותר וטכניקות שירה המסוגלות למלא אולם שלם בלי סיוע אלקטרוני.
זו גם אחת הסיבות לכך שזמרי אופרה נראים לפעמים כאילו הם פותחים את הפה הרבה יותר מן המקובל בשירת פופ. מדובר בטכניקה שנועדה לאפשר לקול לצאת בעוצמה ולהישמע היטב גם בשורות הרחוקות.
סבתו הזכיר את הסגנון העכשווי של זמרים ששרים בשקט, כמעט בלחישה, ולעיתים בהגייה שאינה ברורה במיוחד. בעולם הפופ זה עשוי להישמע אינטימי ומעניין. בעולם הקלאסי, שנבנה במשך שנים ארוכות סביב הופעות ללא הגברה, הדרישות שונות לחלוטין.
אבל רגע, נחזור לאיש עם השרביט. אחרי כל ההסברים על דיוק, אקוסטיקה ופרשנות, הגיע הזמן להבין מה באמת עושים עם המקל הזה.
סלושץ הסביר כי שרביט הניצוח אינו מכשיר קסמים. הוא אפילו ניסה פעם לנצח איתו בבית, ושום כלי לא התחיל לנגן מעצמו. תפקידו של השרביט פשוט הרבה יותר: להאריך את היד ולהפוך את התנועות של המנצח לברורות יותר.
כאשר הנגן האחרון בתזמורת יושב במרחק של עשרים מטרים מן המנצח, חשוב שהתנועה תהיה נראית היטב. השרביט, שלרוב צבעו לבן, מאפשר לנגנים לזהות את כיוון התנועה גם בלי להביט במנצח ישירות. הם יכולים להמשיך לקרוא את התווים ובמקביל לקלוט את הסימנים בזווית העין.
סלושץ הדגים באולפן כיצד מסמנים משקלים שונים. בתיבה של שני רבעים היד יורדת ועולה. בשלושה רבעים נוספת תנועה, ובארבעה רבעים נוצרת תבנית רחבה יותר. כל תנועה מסמנת את מקומו של הביט, והמנצח יכול לשנות באמצעותה את המהירות ואת האופי של הנגינה.
אבל הידיים אינן מסמנות רק את הקצב. הן מספרות לנגנים גם איך לנגן: ברכות או בעוצמה, בצליל קופצני או מתמשך, במלכותיות או בכעס. אותו צליל בדיוק יכול לקבל אופי שונה לחלוטין בהתאם לאופן שבו מבקשים לנגן אותו.
גם לסיום של יצירה יש שפה משלו. סלושץ הסביר את משמעות המונח "פרמטה", סימן מוזיקלי המאפשר להאריך צליל מעבר למשכו הרגיל. ברגע כזה המנצח יכול להחזיק את התזמורת או המקהלה על הצליל, ואז לסמן לכולם מתי לסיים יחד.
סבתו, שכבר התחיל לדמיין את עצמו מנצח, הודה שהמשימה מורכבת מכפי שחשב. הוא התבדח שכאשר הוא עומד ליד קורא בתורה ומסמן לו את הטעמים, הוא מרגיש כאילו כבר עבר חצי מהדרך לניצוח. אחרי ההדגמה התברר לו שנותרה עוד לא מעט עבודה.
אלא שסלושץ ביקש להדגיש דווקא את מה שלא רואים על הבמה. "הידיים זה התוצאה של כל הדבר הזה שאתה לומד", הסביר. "הידיים זה טכניקה להעביר את המסר שלך, אבל המסר צריך להיות כבר בראש".
מנצח, לדבריו, חייב להכיר לעומק את הפרטיטורה, דף התווים הכולל את כל תפקידי התזמורת. הוא צריך לדעת בכל רגע מה מנגן החליל, מתי נכנס הקלרינט, מה עושה הקונטרבס, אילו צלילים נשמעים יחד ואיזה אקורד נוצר מהם. רק אחרי שהוא מכיר את כל אלה, הוא יכול להתחיל לחשוב כיצד להעביר את המוזיקה הלאה.
ולמי שתהה אם המנצח עצמו צריך לדעת לנגן על כל הכלים שבתזמורת, סלושץ הבהיר שאין בכך הכרח, אבל בהחלט חשוב להבין כיצד הם פועלים. הוא עצמו מנגן בפסנתר והתנסה גם בחצוצרה ובצ'לו, בין היתר כדי להכיר מקרוב את הדרישות והאפשרויות של משפחות כלים שונות.
ואת החיבור בין העולם הזה לבין בתי הכנסת ישאירו השניים לפרק הבא. סבתו וסלושץ הודיעו כי יקדישו אותו להשפעת המוזיקה הקלאסית על החזנות האשכנזית ועל המסורת המוזיקלית של בתי הכנסת.