איך נראית ילדות בעיר שבה אפילו הדרך לפח הזבל כרוכה בסכנת ירי? הסרט התיעודי "ילדי חברון" חוזר אל תקופת האינתיפאדה השנייה דרך עיניהם של שבעה ילדים שגדלו בעיר, וכיום, כאנשים בוגרים, מתמודדים עם הזיכרונות, הפחדים ותחושת השליחות שליוותה את ילדותם.
בריאיון לד"ר חנה קטן באולפן ערוץ 7 מספר הבמאי אלעד יעקב גולדברג כיצד נולד הרעיון לסרט, ומה גילה על המציאות שבה גדלו הילדים היהודים בחברון.
גולדברג, שגדל בגוש עציון בתקופת האינתיפאדה, סבר במשך שנים כי הוא מכיר היטב את המציאות הביטחונית ביהודה ושומרון. אלא שבמהלך לימודי הקולנוע בירושלים, כאשר חלק דירה עם כרם חמד וילדר שגדל בחברון, נחשף לסיפורי ילדות שהפתיעו אותו.
"חשבתי שאני מתנחל ושאנחנו מכירים את המציאות הזאת, וחברון תמיד הייתה עוד רצף בהתנחלויות מבחינתי", הוא מספר. "רק כשהייתי סטודנט לקולנוע בירושלים והייתי שותף לדירה של כרם חמד וילדר, שהוא גדל בחברון, שמעתי סיפורים על חברון. המציאות של ילדים שגדלים בתוך שדה קרב".
לדבריו, חלק מהילדים ידעו לזהות בדיוק באילו מקטעים בדרך מביתם לפח הזבל הם חשופים לירי, והיכן ניתן ללכת בבטחה יחסית.
עם השנים, כאשר הפך בעצמו לאב, החלו הסיפורים להעסיק אותו מזווית אחרת. "אני הייתי באותו זמן אבא מאוד חרדתי. המוצץ נופל, אני ישר מחטא אותו, הכול מדאיג אותי", הוא מתאר. "פתאום לחשוב על המציאות של חברון, איך הם מגדלים שם ילדים? איך ההורים עושים את זה?".
כרם, שהכיר את תושבי חברון ואת בני הדור שגדלו בה בתקופת האינתיפאדה השנייה, סייע ביצירת הקשר עם המשתתפים. השניים החלו לאסוף עדויות על חיי היומיום בעיר, על הפחדים ועל הדרכים השונות שבהן התמודדו הילדים עם המציאות שסביבם.
אחת התובנות שעלו במהלך העבודה הייתה הפער בין הבחירה של ההורים להתגורר בחברון לבין נקודת המבט של ילדיהם. ההורים הגיעו לעיר מתוך תפיסת עולם ואמונה בחשיבות ההתיישבות בה, ואילו הילדים נולדו לתוך המציאות הזאת מבלי שבחרו בה. כבר מגיל צעיר הם נדרשו להתמודד עם הסכנות ועם הציפיות שנלוו לחיים במקום.
גולדברג מספר כי בחברון התקיימו גם כללי התנהגות בלתי כתובים, שנועדו לבטא ביטחון ונחישות במרחב הציבורי. אחד מהם היה הדרישה להמשיך ללכת ברחוב בראש מורם ולא לפנות את הדרך, גם כאשר מתקרבים אנשים אחרים. לדבריו, הכללים האלה היו חלק מהאווירה שבה גדלו הילדים ומהציפייה מהם להפגין אומץ.
"אתה הולך ברחוב, אתה צריך להיות בעל הבית", הוא מתאר את הגישה ששמע עליה. "אם עכשיו מגיע ערבי, לא משנה בן כמה אתה, לא משנה בן כמה הוא, לא משנה כמה הם או כמה אתה, אתה ממשיך ישר. אתה הולך ישר".
"יש ילדים שבאמת לא מפחדים, שראו את הכול כמשחק", הוא מספר. "אבל יש ילדים שבאמת חוו את הפחד. יש ילדים שהיו זקוקים... שהיה אסור להגיד שמפחדים, אסור להגיד שיש פחד, שאתה לא גיבור". לדבריו, היו ילדים שנאלצו להתמודד עם הפחד בתוכם ובמקביל להמשיך להציג כלפי חוץ דמות של ילד אמיץ וחזק.
הציפייה הזאת קשורה, לדבריו, גם לתחושת השליחות שליוותה את ההתיישבות בחברון. הילדים לא נתפסו רק כמי שמתגוררים במקום, אלא גם כמי שנושאים על כתפיהם חלק מהמשימה הלאומית של הוריהם.
הסרט אינו מסתפק בזיכרונות הילדות. גולדברג ושותפו ביקשו לפגוש את אותם ילדים גם כאנשים בוגרים, לבדוק היכן הם חיים כיום, כיצד התפתחה השקפת עולמם ואיך הם מגדלים את ילדיהם שלהם. חלק משמעותי מהסרט עוסק במפגש המחודש בין בני הדור שגדלו בחברון לבין הוריהם, ובשאלות שלא תמיד נשאלו בזמן אמת.
המשתתפים חוזרים אל ההחלטות שקיבלו הוריהם ואל האופן שבו השפיעו עליהן. עבור חלקם מדובר בהזדמנות לדבר לראשונה על תחושות שלא קיבלו ביטוי בילדות, ובהן פחד, בדידות או קושי לעמוד בציפיות שהופנו כלפיהם.
גולדברג מדגיש כי שבע הדמויות המופיעות בסרט אינן מייצגות בהכרח את כלל ילדי חברון. לדבריו, במהלך התחקיר פגשו היוצרים מגוון רחב של אנשים, אך לא כולם הסכימו להשתתף. גם בין המרואיינים שנבחרו אפשר למצוא מסלולי חיים שונים מאוד.
אחת המשתתפות עברה לתל אביב, התרחקה מהדת ובחרה מסלול חיים שונה מזה שבו גדלה. אחרים נשארו קרובים לעולם ההתיישבות, ובהם מי שבחרו להתגורר באזור חוות מעון. יש גם מי שעברו להתגורר ברמת הגולן, בעוד אחרים מבני אותו דור נשארו בחברון עצמה ולא השתתפו בסרט.
לצד השאלות על ילדות, הורות ופחד, ביקש גולדברג לעסוק גם במשמעות הרוחנית של חברון. אחד הרעיונות שהעסיקו אותו במהלך העבודה היה הזיהוי של העיר במקורות יהודיים עם פתח גן עדן, והמתח בין התיאור הזה לבין סיפורי הילדות הקשים ששמע.
הוא מספר כי ביקש להבין כיצד מקום המזוהה עם האבות והאימהות ועם קדושה עמוקה נחווה בידי חלק מילדיו כמרחב של סכנה מתמדת. "רציתי להבין איך בתוך כל הסיפור הכאוטי הזה, איך זה משתלב עם המקום הזה שהוא בעצם פתח גן עדן", הוא אומר.
"מצד אחד מתארים את מערת המכפלה כמקום מאוד מיוחד, שכל הדמויות מכל הסקאלה מתארות את החיבור הגדול שלהן עוד היום למקום הזה", הוא מספר. "מצד שני הילדות בחוץ היא כאוטית לחלוטין". השאלה שהעסיקה אותו הייתה היכן נמצא גן העדן בתוך המציאות הזאת, ואם אפשר למצוא אותו גם בזיכרונות של מי שחוו בה פחד.
במהלך העריכה התלבטו היוצרים כיצד להציג את הסיפור ומהו המסר שהם מבקשים להעביר לצופים. גולדברג מספר כי בכל פעם שניסו לכוון את הסרט למסקנה מסוימת, הרגישו שהם מחמיצים חלק מהמורכבות של הדמויות ושל העיר.
הסרט כבר הוקרן בפסטיבל חיפה, בסינמטק ירושלים וגם בחברון. גולדברג מספר כי דווקא ההקרנה בחברון עוררה בו עניין מיוחד, משום שרצה לדעת כיצד יגיבו לסרט האנשים שחיו את המציאות המתוארת בו.
לדבריו, אחת הנשים המרכזיות בקהילה אמרה ליוצרים לאחר ההקרנה שהצליחו לגרום לצופים לנוע באי־נוחות בכיסאותיהם. גולדברג מדגיש כי היא לא הרגישה מותקפת או נתונה לביקורת, אלא זיהתה בסרט סיפור אנושי שנגע בה.
"היא אמרה, 'הצלחתם לגרום לנו לזוז באי־נוחות בכיסא'", הוא מספר. "היא לא הרגישה מותקפת, היא לא הרגישה שנתנו לה ביקורת. היא הרגישה שיש פה סיפור, סיפור אנושי, סיפור אמיתי, ושזה נגע בה".
כעת הסרט מיועד להגיע גם לשידור בכאן 11. עבור גולדברג, מדובר בהזדמנות להביא את סיפורם של ילדי חברון לקהל רחב יותר, מחוץ למעגלים שבהם הסיפורים האלה מוכרים.