אלי זיו, תושב מושב קשת וממובילי ההתיישבות ברמת הגולן, חוזר לרגעים שבהם נאלצו המתיישבים להתמודד עם הפגזות, התרעות ביטחוניות והחלטות קשות על פינוי היישובים.
הראיון מתקיים במסגרת מיזם "תיעוד ותיקי ומייסדי ההתיישבות" - יוזמה של משרד המורשת והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
מטרת המיזם, הכולל מאות ראיונות, היא לתעד את פרקי הקמת ההתיישבות בחבלי הארץ השונים ולשמר את סיפורי הראשונים לדורות הבאים. מיזם התיעוד נערך בבקעת הירדן, יהודה, שומרון, בנימין, הגולן והגליל על ידי מורדי קרשנר ונעם דמסקי.
בשנת 1970, התמודדו יישובי הגולן עם הפגזות חוזרות. לדברי זיו, בדרך כלל התקבלה התרעה כעשרים דקות לפני תחילת הירי, זמן קצר שבו נדרשו התושבים להיערך ולהיכנס למקומות מוגנים.
באחד המקרים, לאחר שהתקבלה התרעה, מיהר זיו לבתי הילדים. הפגזים שנורו לעבר היישוב נפלו בסמוך למבנים שבהם שהו הילדים, אך לא פגעו בהם ישירות.
"קיבלנו הודעה, רצתי לבתי הילדים והפגזים נפלו בדיוק על השורה שלהם. למזלנו, הם נפלו בין הבתים, אבל לילדים זה עשה טראומה רצינית", סיפר.
בהמשך, החליט הצבא על מהלך תקיפה, שנועד להימשך כשלושה ימים. בעקבות ההחלטה, התקבלה מאלוף הפיקוד באותה תקופה, מוטה גור, הוראה לפנות את הנשים והילדים מהיישוב.
אלא שחברי הקיבוץ החליטו שלא להיענות להוראת הפינוי. באסיפה שכונסה במקום, התקבלה החלטה להישאר ביישוב, למרות המצב הביטחוני והאפשרות להמשך הירי.
"התאספה אסיפה של הקיבוץ והוחלט שלא מפנים אף אחד", נזכר זיו.
בעקבות ההחלטה, הוטלה עליו האחריות להכניס את התושבים למקלטים, ולדאוג לשהייתם בהם במשך שלושת ימי הפעילות הצבאית.
"הייתי צריך לדאוג להכניס את כל היישוב לתוך המקלטים לשלושה ימים. זה עבר בשלום", סיפר.
שלוש שנים מאוחר יותר, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, מצא עצמו זיו מתמודד פעם נוספת עם הוראות פינוי. אלא שהפעם, לאחר פינוי הנשים והילדים, הגיעה גם פקודה לפנות את הגברים שנותרו ביישוב.
באותה תקופה, התגורר זיו בקיבוץ מרום גולן. שעות אחדות לפני תחילת המלחמה, התקבלה הוראה לפנות את הנשים והילדים, והוא כינס את מזכירות הקיבוץ כדי להיערך לביצועה.
למרות שהיה זה יום הכיפורים, בקיבוץ החילוני התקיימה ארוחת צהריים בחדר האוכל. זיו ניצל את ההתכנסות כדי להודיע לתושבים על המלחמה המתקרבת ועל הצורך בפינוי מיידי.
"הודעתי בארוחת הצהריים: 'חבר'ה, הולכת להיות מלחמה. מפנים נשים וילדים'", שחזר.
ההודעה הביאה להפסקת הארוחה, והתושבים החלו בהכנות לפינוי. "חדר האוכל התרוקן", סיפר זיו, שתיאר כיצד נותר לבדו במקום בזמן שהנשים החלו לעלות עם ילדיהן לאוטובוסים.
אלא שעוד בטרם הצליחו האוטובוסים לצאת מהיישוב, החלה המתקפה.
"ברבע לשתיים התחילה ההפגזה, הפצצה האווירית על ידינו, ואז ירדו מהאוטובוסים בחזרה למקלטים", תיאר.
בשל הירי, נאלצו הנשים והילדים לשוב למרחבים המוגנים. רק בשעות אחר הצהריים, כאשר נרגעה האש באזור, התאפשר להשלים את הפינוי.
זיו נשאר במרום גולן עם הגברים שנותרו ביישוב. בשעות הלילה, בעת ששהה במקלט, שמע בקשר הוראה חדשה: לפנות גם אותם.
לדבריו, הפינוי התקדם מדרום רמת הגולן לצפונה, והקיף בהדרגה יישובים נוספים. "התחילו מהדרום לצפון - מבוא חמה, אליעד, רמת מגשימים, עין זיוון ומגיעים גם למרום-גולן", סיפר.
הפקודה לעזוב את מרום גולן, הותירה בו חותם עמוק. לאחר השנים שבהן היה שותף למאמץ ההתיישבותי, עצם המחשבה על נטישת היישוב הייתה עבורו קשה במיוחד. "זה עשה לי טראומה ממש, לנטוש את היישוב", אמר זיו.
את התחושה שליוותה אותו באותן שעות סיכם במילים: "כשאתה, בארץ ישראל, הופך להיות פליט - זו תחושה בלתי נסבלת".
לצפייה בראיון המלא:
לחצו כאן וצפו בפרוייקט הראיונות המלא "הראשונים"