פורום פורום פרשת שבוע

בס"ד

תשובה לשאלה שבכותרת תוכלו למצוא וגם מסרים ממנה ומהבן שלה, המקלל, תוכלו למצוא פה.

לחכות, כמו חוט מתוח

מתי תיגמר לה האסיפה

המבחן מחר מפחיד אותי נורא

שונאת להיות אני

שונאת להיות

בור עמוק שלא יתמלא

מישהו יודע איך ממלאים בורות כאלה

בע

גועל עצמי מרוכז

השבוע הזה יהיה ארוך

אני לא אוהבת

לא יודעת לתת רק לקבל

רציתי חופש קצת לנוח

אבל שבוע אחרון ללימודים.

מיאווווווווווווווווו

אין לי איך להסביר את זה

חוץ מ

תחושת סכנה איומה

כעס עמוק

חרדה שאין לה שם

ואז כמובן כותבים לה שנמאס לי לחיות ואני שונאת את זה. 

אני באמת שונאת-

להרגיש את הדברים האלה

להרגיש חסרת בית בעולם. חסרת הגנה. 

נזקקת. לא ראויה. נתונה לגחמות של מישהו חסר גבולות ואכזרי. 

אכזריות זו מילה נכונה בהקשר הזה. 

אוף, בא לי לבכות

ואז למות

לפי הסדר

תינוקת בת שנה בוכה במיטה

סליחה אני חייבת

מה יהיה עם הדיסאוריינטציה הזה בעולם

סיוט עם לחץ

לא יכולה

מעורר מתח

לא רוצה לאכזב ולתסכל אבל

ככה אני ספונטנית זורמת

מהרגע להרגע

מפה לשם משם לפה

בלי להתעכב מידי

אבל

אוף

תינוקת בת שנה בוכה במיטה

תינוקת בת שנה בוכה במיטה

למה אני צריכה אותה

איזה טיפשות מדהימה

סתומה

מגעילה

דוחה

אומרים שהנואמים הגדולים הופכים להיות כאלה, כי הם יודעים מתי לעצור,

מתי לשתוק מתי לשים פסיק,

מתי סימן שאלה, סימן קריאה, נקודה,

הם מומחים בלהרגיש את השקט,

בלהגיש אותו בדומיה של מלאות,

והשקט הזה,

זה מה שהופך אותם,

לנואמים הגדולים.

אני לא נואם גדול,

ואני מעולם לא דמיינתי את עצמי נותן נאום,

אבל חשבתי שהדבר הכי מתאים לנאום פרידה,

זה לשתוק,

להשאיר את הקהל בהרגשה שיש משהו מלא,

מאחורי כל הריק של השקט,

הבלאגן,

המחשבות,

ובעיקר הפחד,

הפחד להיות אני.

להית...................................................................

..

ארס, דממה, שממה,

לחישה של חיים בהסגר,

אתמול זו היתה יממה,

היום - כבר משהו אחר.

והם השפילו מבט,

הם דיברו כך בחושך,

הגבעול ליד כבר נבט,

ובניהם היה רק אובך.

שריד של הלב שנשבר מאתמול,

מנסה למצוא את חלקו בו לגדול,

אולי ימצא?! אולי יהיו אלו רסיסים,

לך תדע מה קרה בימים האבודים.

וכולם שותקים, מדברים, חושפים עם העניים,

הרי ביננו, אף אחד כבר לא מסתכל במגפיים.

השיר ישתוק התרועה תידום,

אבל הלב... כן... הוא ימשיך לפעום. 

............................................................

תרועה של חצוצרה הפריעה לו לצלול בנבכי דמיונו השגוי,

הוא שמע אותה בעבר,

צורמת, לוחמת, מרססת,

שאריות החיים שנפלו מהסל נמסו,

כן, 

היא המיסה אותם,

אותם חיים שהפכו להיות חד גוונים,

קרים,

אפורים,

מרים,

יבשים,

כמו חדרה לנבכי הרגש,

מנפצת כל דבר בדרך,

וב"רוך חודר" היא המיסה אותם,

לא נשאר מהם כלום,

רק שאריות של זכרון יבש,

והד של סיפור שלא סופר,

אולי הוא קצת הופר,

מחר,

זה לא יהיה מאוחר,

להיות על ההר,

ולצעוק - 

לצעוק לכל הכפר,

שהנה הכאב נגמר,

זה לא שהוא מבוגר,

הוא פשוט נשאר,

ככה, 

בצחוק מהורהר,

מחר. 

היא הביטה בחשיכה,

פניה היו מרופטות באבק, 

ושביל של דם חצה את לחי שמאל,

היא היתה עוד אחת מהם,

מאותם אנשים שנלחמו לחיות ולחמו עד מוות,

מאותם אנשים שדם יזע ודמעות זו סממא מלאת תשוקה,

מאותם אנשים שקול צרחה חד גוונית קרעה מידי פעם - 

את הלבד,

היא חצתה גבולות שמעולם לא עברה,

היא נשארה שם,

בעלטה, אבודה, בודדה,

מנסה להסביר או לספר על מצבה,

ואין.

כולם כמו ניסרו את השקט במבטים רושפים ומהירים,

היא רק נמצאת בצידי מבטם של העוברים ושבים,

 רק בצד,

מעולם לא הביטו עליה ממש,

 מעולם לא הסתכלו עליה בעניים,

רק שאלו לשלומה מידי פעם והלכו,

נעלמים בתוך החור של האין,

כבים, מתעבים,

לאט לאט הם גם עוצמים עניים.

והיא שם עדיין,

מחכה, מצפה,

אולי עוד תוכלו לשמוע את נשימות אפה. 

על אי בודד בתוך ביקתה ישנה

הוא היה שקוע על אימרה נושנה

כאב לא נימוש עצב וברוש

רק הם עיצבו לו את הנגינה

שוקעת השמש

מתכסים העננים

מביט הוא ביובש

בכנפי הציפורים

הוא ביקש עזרה

הוא צעק בחושך

ההד שלו ענה

כולו מלא בעובך

וכבר רגליו שקועות 

בבוץ שהתקשה

מדדה הוא ברגליו 

באדמה היבשה

חייו מרים כלענה

חמוצים כמו הזית

והאימרה הנושנה

נחשבת לו לבית 

סוף .