בס"ד
- 13 שבועות לבחירות -
הרבה דרמות הספיקה לספק לנו מערכת הבחירות הנוכחית בזמן הקצר מאז היא החלה. רק לפני שבוע בדיוק חשבה ציפי ליבני שהיא נכנסת לעוד ישיבת סיעה רגילה של המחנה הציוני, ופתאום גילתה איך אבי גבאי מגרש אותה בשידור חי מול המצלמות ובלי שום אזהרות. זאת הייתה דרמה. שלושה ימים קודם לכן גילו בבית היהודי ששני הכוחות המרכזיים של המפלגה, השרים בנט ושקד, עוזבים אותם לטובת הקמת מפלגת ימין חדשה. גם זאת דרמה. מה לא דרמה? ההצהרה לתקשורת שערך אתמול ראש הממשלה, שהוגדרה לפני כן ע"י דוברו כדרמטית במיוחד. בפועל, היא כלל וכלל לא הייתה דרמטית.
בפעם המי יודע כמה הוכיח נתניהו שהוא זה ששולט במשחק. כשהוא רוצה הולכים לבחירות, כשהוא לא רוצה, אין בחירות. כשהוא לא רוצה להתראיין לשום גוף תקשורתי בישראל, הוא פשוט לא יתראיין, וכשכן יתחשק לו למסור משהו דרך התקשורת, הוא יעשה את זה בגדול, בכל הערוצים בפתח של המהדורות המרכזיות. כמה בגדול? את זה ראינו אתמול. ההודעה על ההצהרה הגיע כבר בסביבות שעות הצהריים המאוחרות. מאז בכל מספר דקות הוציאו הפרשנים הפוליטים שלל ספקולציות על מה הולך ראש הממשלה להגיד. קצת אחרי השעה 20:00 הבינו שוב כולם שראש הממשלה שוב פעם שִׁטָה בהם. לא היה כלום, כי אין כלום.
אבל יש כמה מילים שכדאי בכל זאת להתעכב עליהם בהצהרה התקשורתית של נתניהו, שהם בעיני העיקר. במהלך ההצהרה סיפר נתניהו שהוא דרש פעמיים במהלך החקירה לערוך עימות בינו לבין העדים המעידים נגדו, "רציתי להסתכל עליהם בעיניים ולהגיד להם את האמת" אמר נתניהו. בהמשך דבריו חזר נתניהו על הדרישה שלו ואמר: "אני דורש עימות, מצידי אפילו בשידור חי". וכאן מגיע העיקר. אומנם נתניהו בתחילת דבריו דיבר בחשיבותה של מערכת המשפט, אבל בשורה התחתונה הוא לא סומך עליה והוא גם לא סומך על התקשורת או על המסקנות של מנדלבליט. על מי נתניהו כן סומך? עלינו, על הציבור. הוא מאמין שאם הציבור הישראלי ישמע את טענותיו, רבים ממנו ישתכנעו מיד שהצדק איתו.
ונתניהו בהחלט יודע על מה הוא מדבר. כבר עכשיו רבים מאזרחי ישראל מאמינים בלב שלם שכל החשדות סביב ראש הממשלה הם לא יותר מרדיפה פוליטית. ברגע שנתניהו פונה אל הציבור ומסביר לו שהוא מבקש עימות והוא מוכן אפילו שהם אלו שישפטו, הוא גורם לציבור נוסף להאמין שאכן יש בעיה בהליכי החקירה. אין לו באמת רצון בעימות, זה פרט שולי בכל נושא החקירה. הרצון שלו זה רק לתת לציבור את התחושה שאילו רק היו יודעים את הפרטים המלאים, אילו רק היו שומעים את שני הצדדים מתווכחים, הם כבר היו משתכנעים לבד אצל מי נמצא הצדק.
לא סתם בחר נתניהו ללכת על נושא החקירות. אם בבחירות הקודמות יכל נתניהו לרוץ על הקרב הצמוד עם המחנה הציוני, אז בבחירות האלו אין אף מועמד שמהווה איום עבורו, לפחות נכון לעכשיו. בגלל זה נתניהו חושש שהציבור הימני, כזה שחרד לשלטון הליכוד, יעדיף לחזק מפלגת ימין אחרת, כי הוא יודע שנתניהו יהיה ראש הממשלה בכל מקרה. זה החשש הכי גדול של נתניהו. כי שהליכוד חזק ושאר המפלגות קטנות, הוא זה שיכול להכתיב את סדר היום, מבלי לחשוש שהשותפים שלו יעשו שרירים. אם למפלגת הליכוד יהיה מספיק מנדטים, הוא פחות יצטרך לחשוש ממפלגת ימין של ארבעה מנדטים שרוצה לפרוש מהקואליציה. הכוח יהיה בידיים שלו.
בשביל שהקולות ישארו אצל הליכוד, בוחר נתניהו ללכת על צד הרדיפה. התקשורת רודפת אותו. השמאל רודף אותו, והם אלו שמפעילים לחץ על מנדלבליט להגיש כתב אישום עוד לפני הבחירות. זאת הסיבה שנתניהו אומר אתמול "השמאל יודע שבמאבק על דרך והישגים הוא לא יכול לנצח אותנו אז הוא מחפש דרכים אחרות להפיל את שלטון הימין". החקירות הן לא נגדי, אומר נתניהו לציבור, הוא נגדכם, הוא רוצה להפיל אתכם ואת השלטון בו בחרתם. וממשיך נתניהו: "הייתי יכול לעצור את מסע הצייד הנורא הזה נגדי ונגד משפחתי אילו רק הייתי מציע למשל התנתקות חדשה, לסגת לקווי 67, לחלק את ירושלים, להפקיר את בטחון ישראל. אבל אני לעולם לא אעשה את זה".
נתניהו רוצה שהציבור ידע שאם הם רוצים שהימין ימשיך לשלוט, הם חייבים גם בבחירות האלו לשלשל את הקלפי פתק של מחל. לא של שום מפלגת ימין אחרת. נתניהו רוצה שהציבור ידע שהשמאל רודף אותו, שהתקשורת רודפת אותו, העיקר להעמיד אותו לדין ולהרוס את שלטון הימין. בשביל שזה לא יקרה, הוא יצטרך שבקלפי יהיה מפגן ציבורי גדול של אזרחים, כאלו שמכירים את חומרי החקירות, שיודעים במה מדובר, ובכל זאת בוחרים בו לראשות הממשלה. מפגן שכזה מבחינת נתניהו הוא אמירה כלפי היועמ"ש וכלפי בג"צ - למרות הכול הציבור רוצה אותי, ואתם לא יכולים ללכת נגד רצון הציבור.
בשביל להשיג את זה, מבחינתו של נתניהו הכול כשר. גם אם זה אומר למתוח את הציבור במשך כמה שעות, להשתלט על הפריים טיים ועל מהדורות החדשות, ובסוף לגלות שלא מדובר בשום דבר מיוחד. זאת כנראה ההנאה הכי גדולה שלו. האם זה מה שיועיל לו לקראת הבחירות? בעוד קצת יותר מ90 ימים כולנו נדע.
המלחמה על תפקיד הלוחם
על פי כל זה, ועל פי הסקרים, נדמה שביום שאחרי הבחירות נתניהו ימשיך לשבת על הכיסא במשרד ראש הממשלה. אם לא יהיו התפתחויות דרמטיות אמתיות בכל הנוגע לחקירות נתניהו, אז הקרב אבוד מראש. אבל אם אין קרב על ראשות הממשלה, אז הפוליטיקה הישראלית תדאג לנו לקרב יצרי לא פחות ממנו – הקרב על תיק הביטחון.
לא מעט הם המתמודדים החפצים להחזיק את תיק הביטחון בממשלה הבאה.
הראשון הוא שר הביטחון היוצא, אביגדור ליברמן. ליברמן אומנם עזב את הממשלה כי לטענתו הוא לא הצליח לתפקד כפי שרצה בתפקידו, אך כבר במסיבת העיתונאים בה הודיעה על התפטרותו, הוא אמר שהוא רוצה בחירות על מנת שיכול להתחזק ולחזור למשרד הביטחון עם שליטה יותר גדולה. עוד אחד שכבר שנים חותר לתפקיד הוא כמובן השר נפתלי בנט. באמתחתו של בנט נמצאות כבר שלל הבטחות של נתניהו על כך שהוא זה שימונה לתפקיד. אבל עד עכשיו ההבטחה לא מומשה ובנט עדיין מחכה ומצפה מתי יגיע תורו להחזיק בתפקיד.
מלבד ליברמן ובנט יש עוד נוספים. אם בני גנץ יחליט בסופו של דבר לחבור לקואליציה בראשותו של נתניהו, אין ספק שהדבר הראשון שהוא ידרוש ויקבל זה את תיק הביטחון. זה יהיה התנאי הראשון מבחינתו של גנץ ובלעדיו אין בכלל על מה לדבר. שם נוסף ששואף להגיע לתפקיד שר הביטחון, ובשביל זה הוא עבר לאחרונה למפלגת הליכוד הוא יואב גלנט. גלנט, שנושא מאחוריו עבר צבאי מפואר, כמעט והגיע גם הוא (כנו גנץ) לתפקיד הרמטכ"ל, אך בשל פרשת הרפז, החליטו ראש הממשלה דאז, אריאל שרון ושר הביטחון דאז אהוד ברק, לבטל את המינוי שלו. כעת, מרגיש גלנט שהוא רוצה לתקן את התדמית שלו אחרי פרשת הרפז, והוא זה שראוי לקבל את תיק הביטחון לידיו.
בימים האחרונים עלה גם שמו של הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי כמועמד ראוי לקבלת תיק הביטחון. אומנם אשכנזי טרם החליט אם הוא בכלל מעוניין להיכנס לפוליטיקה, אך הוא כבר רמז שאם יחליט לעשות זאת, זה יהיה דרך מפלגת הליכוד. הערכות הן שאשכנזי אפילו לא יצטרך להתאמץ ולהזיע בפריימריז בשביל זה. נתניהו רוצה אותו כחלק מרשימת הליכוד, ואם אשכנזי רק יביע התעניינות קלה בהצטרפות לפוליטיקה, הוא יקבל מיד את שריון ברשימת הליכוד. צעד כזה כמובן יפגע בראש ובראשונה בגלנט, שחלומו להיות שר ביטחון ייעלם בבת אחת.
לא הולך בתל"ם
אדם נוסף שהיה מאוד שמח לחזור לתיק הביטחון הוא השר לשעבר משה (בוגי) יעלון. דרך מפלגתו החדשה תל"ם (תנועה לאומית ממלכתית), מנסה יעלון לחזור אל החיים הפוליטים, לאחר שעזב אותם ואת מפלגת הליכוד עם כניסתו של ליברמן לממשלה ולתפקיד שר הביטחון במקומו. אלא שמצבו של יעלון בסקרים לא טוב בכלל. אין שום סקר שמנבא שיעלון מצליח לעבור את אחוז החסימה.
הבעיה של יעלון היא שמצד אחד השקפותיו הכלליות אלו השקפות ימין, אך מצד שני יעלון דואג להצהיר שוב ושוב שהוא לא ישב בממשלה בראשותו של נתניהו. רק לאחרונה דווח בחדשות כאן 11 על הסכם מסתמן בין גנץ ליעלון על חבירה פוליטית, אך במידה וגנץ יחליט ללכת לשבת בקואליציה, יעלון ילך לשבת עם האופוזיציה. הסתירה הזאת גורמת לכך שהציבור לא נוער אחריו. השמאל לא רוצה להצביע לאדם בעל השקפות ימיניות ואילו בימין לא רוצים ללכת עם אדם שלא מתכוון לשבת בממשלת ימין.
הטעות של יעלון היא טעות של מתחילים, כזאת שלא מצופה מפוליטיקאי וותיק כמוהו. יעלון אמור להכיר כבר את הציבור הישראלי ולהבין שאם הוא רוצה את אמונם, אסור לו להצהיר הצהרות שכאלו לפני הבחירות. לא סתם כל שאר ראשי המפלגות מתפתלים בכל פעם ששואלים אותם בדבר ישיבה בממשלה שהעומד בראשה הנמצא תחת כתב אישום. כולם מבינים שבסופו של דבר הם לא יכולים כבר עכשיו להחליט. אבל מבחינתו של יעלון זה לא משנה, גם אם ימחקו כל האישומים נגד ראש הממשלה, עדיין הוא לא ישב איתו באותה הממשלה. לא איתו, ואם ימשיך לנקוט בקו הזה, גם לא בשום ממשלה אחרת, כי אך אחד גם לא ירצה לחבור אילו. מה שיגרום לכך שאת הכנסת הבאה הוא ימשיך יעלון לראות דרך ערוץ הכנסת בלבד.