כל כך הרבה...

שאולי בכלל לא יעזור לכתוב מה.

אבל לא סתם אומרים שגבר לא שלם בלי אישה. בלי בית.

אולי אני יישב בהמשך לכתוב לך רשימה קצרה. 

אבל לבינתיים רק שתהיי רגועה.- המון!!

לא סתם אנחנו חצי...

ולמה אתה מגיב לי?

לכן בד"כ בנות מתחילות לחשוב על חתונה בגיל יותר מוקדם מבנים,

וגם יש הרבה יותר פריקות של בנות בפורום..

אמנם כתבת את זה ברצינות, וצדקת, אגב,
אבל משהו בכנות שלך..

אבל בפועל, הבחורים מרגישים חסרים (ומן הסתם לכן הם רוצים להתחתן..). אז איך זה מסתדר?

הבעל.

לגברים יש צורך לתת, והם נותנים לנשותיהן...

.

"לב רגש נתן ד' לנשים, הנה מרגישות יפה את הדברים בטעם, בנועם ויופי, בזה בינה יתירה נתן הקב"ה באשה יותר מבאיש." (עין איה)

אשה מחוייבת בתפילות דווקא.

האשה לא מביאה נשמות יותר מהגבר.

החיבור הרוחני שלה לא גבוה יותר, הוא ישר יותר. יש הבדל.

ומציאותית, בחברות לא דתיות, לאשה דחוף יותר להתחתן.

נראה לי אפילו לשורה האחרונה

 

כל גבר והדברים המיוחדים שהוא מקבל מאישתו ומעצם הזוגיות.

אצל הרבה זוגות לדוגמא, הגבר נצרך לקבל מהאישה הערכה.

אצל אחרים זה עצם היציאה מעצמם שנצרכת בזוגיות. בלי הזוגיות הם היו נשארים מאוד מרוכזים בעצמם.

אצל אחרים זה הלימוד של רגישות לסביבה ולסובבים.

וכדומה...

ואגב, תהיי בטוחה שאם האישה תצא לכמה ימי נופש, גם הבעל יתגעגע וירגיש חוסר.

אצלנו זה פשוט יותר יומיומי - ובעיני זה פשוט ההתממשות של העונש שקיבלנו בגן עדן ("ואל אישך תשוקתך...")

המדרש סופר את זה כקללה.

את יכולה לא להבין מדרש, אבל את לא יכולה לבטל אותו ולהגיד שאת לא מזדהה עם חלק מהתורה.

אבל זה לא בסדר לומר 'אני לא מזדהה עם זה'.

אני לא משוכנע שזה תחת ההגדרה של מעשה בראשית.

אין בעיה להסתמך על דעה חולקת, בתנאי שיש כזו.

כי זה לא נקרא דורשין, זה פשט המילים.

מצד 'אין דורשין במעשה בראשית לשנים', זה לא נחשב מדרש, מה גם שלא נראה לי שזה נכלל במעשה בראשית (ענייני היצירה).

עיין במפרשים על המדרש הזה, הם הבינו אותו כפשוטו. ואין בכלל קשר לאגדות רבב"ח, המדרש הזה לא נכתב כדברי אגדה.

זה שיש מחלוקות, ממש לא אומר שמותר לא לקבל את הדעות המוסכמות ע"י כולם.

יש על מי לסמוך במה? במדרש ספציפי זה? או בתפיסה הכללית הזו?

אין לתפיסה הזו שום מקור ביהדות.

גם על ראשונים אפשר עקרונית לחלוק. אמנם זה לא מקובל, וצריכה להיות לכך באמת סיבה טובה, אבל אין שום עיקר אמונה כזה, וכבר מצאנו אחרונים שחלקו על כל הראשונים, כמו הגר"א.

קל וחומר על אחרונים.

המחוייבות היחידה שלנו, מבחינה הלכתית, היא לתלמוד הבבלי, שהוא קיבל תוקף הן מצד מנהג כל ישראל והן מצד היותו מקור אחרון להכרעות הסנהדרין.

בקיצור, אני מציע שאת הביטוי "חלילה וחס" תשמור לדברים שהם באמת מחוץ לתחום. לכל היותר תאמר "לא מקובל לפסוק כנגד האחרונים".

זו דעת חז"ל, שהבינו את התורה הרבה יותר טוב ממני וממך. איך את יכולה לעקור את דבריהם ולומר שזו ברכה?!

פה: זאת לא קללה - לקראת נישואין וזוגיות

חז"ל מנו תשע קללות, אחת מהן היא 'ואל אישך תשוקתך', את אומרת שזו לא קללה.

לפי פשט הכתוב, זו בוודאי קללה.

אני לא מבין אותם?! בגלל שצורת ההסתכלות שלך על המציאות, לא מסתדרת עם דברי חז"ל, את מעוותת את דבריהם! למה לא להניח שאת טעית, ולא הם?

מסכים מאוד, אבל בוודאי שאסור לסתור את דברי חז"ל!

אם את אומרת שלזה חז"ל התכוונו, אני לא אסכים, אבל בוודאי שאת יכולה להבין כך, ויתכן שאת צודקת.

אם את מנסה לפרש את הקללה אחרת מחז"ל (ומהמפרשים), בהצלחה, זה ככל הנראה לא נכון ולא יעבוד.

אבל, אם את באה לסתור את דברי חז"ל, ולומר שזו כלל לא קללה, אלא ברכה, זה כבר זלזול בחז"ל.

מתוך עניין, מה המקור שלך לזה?

בלי להתנצל על זה - מה הכוונה? את רומזת שתפיסתך עדיפה מחז"ל, כיוון שאת אשה? (מזכיר לי כבר רפורמיות)

אני לא מסכים עם התפיסה הזו.

חכמים אסרו על נשים ללמוד תורה, ולא הפריע להם לאבד את התורה הנשית.

דווקא הדוגמה שהבאת הפוכה, את הסתכלת על המציאות (ואיך בדיוק ראית במציאות שזה ברכה?), ואז ניסית להתאים אותה לתורה - זה מבחוץ פנימה.

(לא רפורמיות כאלה, אני מדבר על אלא שיוצאות נגד חז"ל, כיוון שהיו גברים)

הם בהחלט אסרו על נשים ללמוד, כך הבינו רוב הראשונים והאחרונים, מלבד יחידות סגולה בודדות, שמשום מה בדורנו, כל אחת בטוחה שהיא אחת.

הם אמרו: "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים" וגם "כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות"

בפסיקת הלכה, את מסכימה שלא כל אחד יכול לפרש זאת כראות עיניו, והפוסקים הבינו זאת כאיסור.

בכלל לא ברור מהפוסקים שזה מומלץ.

ומדובר על לימוד עיוני, שבוודאי אסור.

מצד דיעבדי של בניית היראת שמים (הרב ליכטנשטיין).

אם לא נימוק זה, אין היתר לנשים ללמוד תורה, ובוודאי שאסור ללמדן במסגרת.

כל ההיתר (שיש מן הפוסקים הסוברים שכלל אינו היתר) לאשה ללמוד לבד, נובע מההנחה שאשה שלומדת מיוזמתה, יצאה מהרוב, טענה שבימינו כבר אינה נכונה (כי הנשים שלומדות אינן מיעוט, וחלק גדול מהן מוציאות ד"ת להבאי).

אז על איזה רב?

הקב"ה לא חפץ בריבוי מחלוקות, בשביל זה יש סנהדרין.

בדיוק, דעה של איזה רב?

אבל מדובר על דעות הלכתיות! על האיסור על נשים ללמוד תורה.

אני לא מדבר עם בנות באישי, אם לא פה, אז לא.

קראתי, ועניתי פה.

והיום, אנו רואים שזה לא הצליח. ההנחה שהנשים של היום לא יוציא ד"ת להבאי, מוכחת כלא נכונה.

את מוזמנת לקרוא את התגובה של הרב קטן על 'מהלכת בדרכה' ולהווכח בעצמך (או את הספר, אם יש לך).

(זהו, שבהנחה שהמציאות היא, שגם אשה שלומדת לא כדי להתריס, עלולה להגיע לזה, כולם מסכימים שאסור)

אשרי דורו של רחבעם, שלא הספקו במקדש שלוש פעמים בשנה, ובנו במה בכל מקום שרצו.

אל תלמד זכות בצורה שמעודדת לחטוא.

לדבריך, אם יש רב שמתיר, אסור לאסור כי זה מעמיד את עמ"י כחוטאים?

שם כל האיסור הוא מצד המנהג.

שבט הלוי כתב בחריפות נגד ת"ת לנשים.

ומנין החוצפה של כל אשה כיום לטעון שהיא אינה כרוב הנשים, ודומה לבנותיו של רש"י?

הגיבו לי בצדק, שזה לא המקום.

פתחתי שרשור בנסיו"פ, אענה שם.

תודה רבה!

עניתי לך בנסיו"פ.

https://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/f12

זה יותר גאווה והתלהמות על דברי חז"ל.

תענה בנסיו"פ בבקשה.

מקבל, תודה.

מה הקשר? וכל הקללות, גם אם לא כבעבר, עדיין קיימות.

איזה קללה אתה רואה כברכה? (מלבד הנ"ל, אתה לא יכול להוכיח ממנה)

נערך

גם ל"הוא ימשול בך" יש צדדים חיוביים - זה פוטר אותך מדאגה לפרנסה למשל,

ו"בזיעת אפך תאכל לחם" מאפשר לאדם לחוש את המתיקות שבהישג וביצירה.

זאת מציאות כי בעצם העונש שקיבלנו בגן עדן הוא שהגדיר את תהיה בנויה המציאות שלנו. זה עוד לא אומר שזאת המציאות האידיאלית.

גם אם נקבל את פירושך שהאמירה מכוונת להגיד שתהיה לך תשוקה רק לאיש אחד (וזה דווקא לא עומד במבחן המציאות לצערנו), היא עדיין מתארת מצב שבו האישה נמצאת באיזו מגבלה נפשית.

הצורך הזה שכל הזמן בעלך יתעניין בך וירצה להיות איתך הוא בסופו של דבר מעיק מבחינה נפשית (עם כל הרומנטיקה שמוצמדת לו...)

אם אני אל טועה, המציאות המתוקנת היא שיהיו שני צדדים של הבריאה שמשלימים אחד את השני ללא כל תלות כפויה אלא מתוך בחירה ורצון חופשי.

הצורך הזה להיות עם הבעל, לדבר איתו, להרגיש נאהבת על ידו, לקבל ממנו מחמאות...

גם לבעל יש צרכים כאלה מאישתו, אבל להרגשתי זה לא באותה עוצמה כמו אצל האישה.

אני מרגישה על עצמי שיש לי את זה באופן לא סביר ולא ראציונאלי. וזמעתי את זה מעוד חברות.

מה הבעיה לקבל את דברי חז"ל?

ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך.

אולי את ההרגשה הזו בדיוק.

הגבר יכול לשדר שהוא מסתדר בעצמו, ואפילו לחשוב כך. אבל זה הופך את זה לנכון!

הוא יכול ללמוד מהאשה איך לקבל מאחרים ולהבין שהוא לא מושלם. (או בקיצור, לגבר יש נטיה למצ'ואיזם ילדותי למדי, שהאשה יכולה לרכך ולאזן - גם מהפן הרוחני).

אני אגלה לך סוד, גם הגבר מרגיש חסר...
לא רק ברוחני, גם בגשמי אנחנו לא שלמים בלי החצי השני.
מה שהאישה נותנת לגבר, זה לגרום לו להרגיש גבר.
ולהסתדר לבד? זה גם האישה יכולה, פשוט יש את תחושת החיסרון לתת ולקבל אהבה..
והחיסרון הזה קיים אצל שני המינים

קטע.

למדנו פעם שגבר נולד לעולם לבד ואישה נולדה לעולם עם גבר, ולכן כל הזמן מחפשת את ההשלמה הזו, ואצל גבר זה מגיע ממקום אחר.

מצד שני גם כתוב שלא טוב היות האדם לבדו- מסתבר שהוא הרגיש חיסרון..

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.