לימוד תורה לנשים הוא מצווה ממש, רק לא חובה.

ולא צריך לומר לשם ייחוד, מספיק לחשוב שאת עושה את זה בשביל לקיים מצוות ה'

ופטור בלא כלום אי אפשר:

א. לגבי דעת הרדב"ז - יש להעיר שמדעת מרן נראה שאינו מחלק בכך, וכמו שמוכח בסי' תפט ועוד.

ב. יש לציין את דעת הפמ"ג שכתב בדעת מרן שפסק שמצ"כ מחמת הספק, ולא בתורת ודאי (ולדבריו יצא לכאורה שמרן סובר שמצ"כ מהתורה וכדעת רשב"ם בפרק ערבי פסחים ועוד, ואכמ"ל).

ג. לגבי חלק מהדוגמאות שהבאת - יש לציין בהקשר לחלקן את מה שכתב בשו"ת שערי דעה ח"א (סי' נז) שבמצוות שבין אדם לחבירו לכו"ע מצוות אין צריכות כוונה מכיוון שתכלית המצווה נעשית גם ללא כוונתו. וכן משמע קצת מהתו"כ (דיבורא דחובה, פי"ב) והביאו רש"י בפירוש החומש. ולפ"ז דוגמאות 3-5 אינן עניין לכאן.

ד. לגבי מ"ש בריש דבריך שלמ"ד מצ"כ "אין זה נחשב מעשה מצווה" - אין זה ברור כלל שזאת היא ההגדרה. וכבר דנו האחרונים לדעה זו מהו החסרון בחוסר כוונה. עיין למשל באמרי בינה (סימן יד), ומשם בארה.

פינת ההגדה חלק ב - מבט כללי על המבנה ההלכתי של ה'סדר' - צעירים מעל עשרים

דברי תורה ומחשבה על נגיף הקורונה - צעירים מעל עשרים

טרם הפגנת שם את נוכחותך הנכבדה

האם גדר 'לשם שמיים' הוא לכוון גם שזאת מצוות דאורייתא? אם לא (שככה נראה לי באופן פשוט) ז"א גם אם אתה לא יודע אם זה דאורייתא או דרבנן אז יוצאים י"ח גם למאן דאמר מצוות צריכות כוונה.

אם אתה מכוון לשם מצוה ורק לא יודע אם זה דאו' או דרבנן, זו לא בעיה.

אם מישו כיון לדרבנן על דאו' או להפך, זו שאלה

באופן פשוט זה עדיין בגדר לשם שמיים. לא?

אם הדבר שהיה צריך זה להיות מודע למקור המצווה אז זאת שאלה. אבל חוסר מודעות למקור המצווה אינה משנה את הכוונה אם זה לשם שמיים.

אבל בהחלט עדיין לעשות מצוות מתוך מודעות למקורם בזה אין ספק

יש לעיין בזה משני פנים: א. האם יצא יד"ח. ב. האם יש בזה איסור מצד בל תוסיף או בל תגרע.

ולגבי א' - בפשטות, לפי המקור שהביאו האחרונים (המקנה ועוד) לכוונה במצוות, שהוא משום פסוקים שנזכר בהם עבודת הלב, לכאורה העיקר הוא שלא יהיה כמצוות אנשים מלומדה ויתן דעתו שעובד את הבורא, ואין זה משנה כ"כ האם מכויון לשם דאורייתא או דרבנן. וכדמות ראיה לזה, שהפמ"ג בפתיחה כוללת (ח"א) כתב את הנפק"מ בין מצוות דאורייתא לדרבנן, ולא הזכיר נפק"מ כיצד צריך לכוון (ובאות לב שם הביא רק את חילוקו של המג"א הנ"ל בין דאורייתא לדרבנן לענין דיעבד אם לא כיוון, ולא בלכתחילה בסוג הכוונה).

והמקור הראשון שעלה לי בראש שממנו אפשר לפשוט את שני הנדונים הוא הדיון האם לומר בנוסח ה'לשם ייחוד' שלפני ספירת העומר 'מצות עשה'. והפוסקים שדנו בזה, התייחסו לשני הצדדים. וראה כאן מה שאספו הכותבים בזה, ובמיוחד בקובץ של פאת שדך שצורף בהודעה האחרונה שם.

שמפורסמות לציבור לא מקפידים מספיק.. 
 

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל

קטן מידי.

תעבור למצב מחשב

ואז הגדלה/הקטנה על ידי צביטה

החל מלפני כחודש שהחלפנו את הckeditor הנוראינב tiptap.

עכשיו הכל מובן.