מי מייצג, זאת שאלה טובה. אין להכחיש שתחת הכותרת הכללית: "ציונות דתית", חוסים היום גוונים רבים, שגם בפוליטיקה פונים לכיוונים רבים. כן משום מה, הציבור מצביע לכלל המפלגות, אבל עם צפיות מגיע דווקא למפלגת הציונות הדתית...
נאלצתי להצביע להרכב הזה בפעמיים האחרונות, לא בהתלהבות רבה. בנט ושקד מייצגים חלק מערכי וכשהיה להם כח, גם קידמו אותם, אבל הם (כמו גם כהנא) לא רואים בבית המדרש הציוני דתי, אפילו במובן הרחב שלו, כמו אנשי המפד"ל של פעם - את המצפן שלהם.
בצלאל סמוטריץ', נכנס לענ"ד לשורה אחת עם הרב בני אלון, הרב חנן פורת ולפניהם (ככל הידוע לי, אולי פספתי מישהו או שניים), רק הרב מימון בראשית המדינה - מצד אחד איש ביהמ"ד, בכל רמ"ח ושס"ה ומצד שני איש עשיה אמיתי, שמצליח באמת לקדם ולפעול בתוך הפוליטיקה המסובכת.
ההצלחה לפעול, מותנה ביכולת לקשר בין אלוקיות לעולמיות, בין האידיאלים הגדולים לקטנות של עולם המעשה. במהלך העשיה הזאת, בהכרח יהיו טעויות כאלו או אחרות, רק מי שלא עושה - לא טועה לעולם. מאוד קל להיות בעמדת הטוקבקיסט או האופוזיציונר הניצחי. אין שום סמכות וממילא לא צריך לקחת אחריות. אנשי עוצמה (או נועם בדומה), תמיד יכולים לצעוק ש'הם לעולם לא ישבו בממשלה שכך או כך', הזמירה הקבועה מהתכנית של בן גביר את בן ארי בגלי ישראל. הם באמת לא, כי הם לעולם לא ישבו בממשלה. הבעיה, שגם אם הם מתכחשים לזה, הישיבות שבהם ילדיהם לומדים, מוסדות החינוך, תנועות הנוער וכד' (ובן ארי גם מחנך בהן...) חיות בזכות אותם אלו שכן יושבים...