זאת הפעם השלישית שאני חושף כאן בפורום דברים אישיים. האמת היא שבכל פעם שחשבתי לכתוב זאת עד היום, נמלכתי בדעתי די מהר.
אתמול פרסמתי זאת ואחרי כמה דקות מחקתי הכל, מתוך הפחד להיתפס כחלש.
תגובות מסוימות שראיתי בציבור הדתי לאירועים האחרונים, כולל כאן בפורום, גרמו לי להבין שאולי הגיע הזמן לספר...
כרגיל, אני מבקש שתהיו עדינים אתי. אני כותב כאן דברים מאוד מאוד רגישים, ויהיה לי קשה להתמודד עם ביקורת ארסית.
...
כשהייתי בכתה ז', התחלתי להרגיש דברים מוזרים בכל הקשור למיניות שלי, אבל לא ממש ידעתי מה זה אומר ולכן גם לא מאוד סבלתי מכך.
ככל שחלף הזמן הבנתי מה בעצם קורה לי, ובכתה ט' סיפרתי על כך לחבר טוב. מכאן לשם דברים התגלגלו, נשלחתי לטיפול המרה אכזרי שהוביל לפציעות פיזיות ונפשיות, והבנתי שאני לבד בעולם. כל אדם שאספר לו - ינסה לפגוע בי כמו שעשו לי האנשים הקודמים.
...
בכתה י', לאחר חודשים רבים של ייסורים מהמחשבות שתוקפות אותי, החלטתי לחפש אדם שאני יכול לשפוך בפניו את הלב בלי להרגיש אשם, אדם שיוכל פשוט להגיד לי שיש עוד תקווה ואני לא הולך להיצלות באש הגיהינום (ככה הרגשתי בזמנו).
פרסמתי מודעה בפורום אינטרנטי, וכתבתי בה על המצב בו אני נמצא, והוספתי שאני מעוניין להיפגש אם אדם דתי שיכול להגיע לאזור הישיבה שלי, ובתנאי שהוא יהיה נחמד ואוכל להרגיש בנוח לשפוך בפניו את הלב.
כעבור כמה ימים קיבלתי שיחת טלפון, מאדם שהציג את עצמו בשם יאיר (שם בדוי שהמצאתי עכשיו). הוא אמר לי שהוא סטודנט עתודאי, והוא ישמח להיפגש אתי כדי שנוכל לדבר ולהתיידד. מכיוון שכל כך שיוועתי לקשר לא שופט, הסכמתי מיד להיפגש עמו, בלי לברר הרבה ובלי להודיע לאף אחד.
הצעתי ליאיר שניפגש באחת הכיתות הריקות בישיבה שלי, אך הוא אמר שאם יתפסו אותנו זה יראה רע ולכן הציע שניפגש מחוץ לקמפוס, באזור חניית הרכבים, בתוך הרכב הפרטי שלו. מכיוון שזה רק כמה מטרים לאחר הגדר של הקמפוס הבטוח, הסכמתי כמעט בלי להסס.
..
לאחר שנכנסתי לרכב שלו, חשכו עייני. הבחור העתודאי התגלה לי כאדם מבוגר כבן 40 (לפי הרושם הראשוני), מקריח, ובטח שלא סטודנט שרק סיים כתה י"ב.
אמרתי לו שאני רוצה לצאת מהרכב, אבל הוא אמר שהוא באמת עתודאי ו"פשוט שכח לציין שהוא כבר סיים", והראה לי שיש לו כיפה ככה שאין לי מה לדאוג.
לקח לי הרבה זמן לסלוח לי על שהתרציתי.
יאיר התניע את האוטו והתחיל לנסוע, ואני אמרתי לו שיעצור כי אני מפחד להתרחק. הוא אמר שזה רק בשבילי, כי אם מישהו יראה אותנו ביחד אז יתחילו לחשוד ואולי יסלקו אותי מהישיבה. זה כבר לא משנה אם הסכמתי לכך או לא, כי למעשה הרכב כבר היה בנסיעה...
לאחר כמה דקות הגענו למגרש חול ענק, והוא עצר את הרכב. הוא שאל אותי אם אני רוצה לעבור לספסל האחורי, ורק אז נפל לי האסימון והבנתי מה הוא באמת רוצה... אמרתי לו שאני לא רוצה שום דבר ופשוט ביקשתי שיחזיר אותי לישיבה, אך הוא שחרר לי את חגורת הבטיחות והתחיל ללטף לי את הרגל בכוח.
כשאמרתי לו שאני לא מעוניין שיגע בי, הוא רק הידק את ה"ליטופים".
..
באותו הרגע קפאתי. הבנתי שאין לי מה לעשות עכשיו, ואני נתון לחסדיו ולידיו המשוטטות של יאיר. רצו לי בראש כל כך הרבה סרטים, הרגשתי מנותק, הרגשתי שאני בכלל לא נמצא ביחד אתו באותו הרכב. אין לי לאן ללכת, אם אני אצעק איש לא ישמע, והוא עלול ממש להתרגז ולהכאיב לי. קיוויתי רק שלא אגמור את הערב הזה בתוך שקית שחורה.
לאחר כמה דקות (או שניות? מי יודע...), יאיר התחיל לעשות לי דברים איומים. אני זוכר את הקרחת שלו מבצבצת מתחת לבטן שלי, את הבחילה הנוראית, את הרצון להקיא, את הידיים שלו שמנסות להוריד ממני בכוח את המכנסיים - אך החגורה מפריעה...
קראתי הרבה סיפורים על נשים שהלכו להתקלח אחרי שאנסו אותן, וכך (שלא במתכוון) העלימו ראיות. לא הבנתי את אותן הנשים. לא יכולתי להיכנס למקלחת או לשירותים, הרגשתי שאם אני אראה עכשיו את הגוף שלי ערום אני מיד אתחיל להקיא מהזוהמה שעטפה אותי.
..
כשחזרתי לישיבה באותו היום, רק שכבתי במיטה ובכיתי. אפילו לא שטפתי את עצמי מהרוק שלו, שעדיין היה מרוח על איברי גופי.
יום לאחר מכן סיפרתי על כך לר"מ שלי. לא הרחבתי בפרטים, רק אמרתי שיאיר נגע בי בלי שרציתי. הרב אמר שזאת אשמתי המלאה, שאני כנראה שידרתי רצון לעשות את זה, ואם בחור גדול כמוני לא רוצה שיגעו בו - אז לא נוגעים בו. הרגשתי שזאת הפעם השנייה ב-24 שעות שתוקפים אותי מינית.
יאיר עצמו המשיך להתקשר אלי בהתחלה מדי יום, ולאט לאט התדירות ירדה. את המספר שלו שמרתי בטלפון תחת הכותרת "יאיר - לא לענות".
..
חמש שנים לאחר מכן, התחלתי לעבוד בחברת סלולר מסוימת. מיד כשהייתה לי גישה למחשבי החברה, הכנסתי את המספר של "יאיר - לא לענות" בתקווה שהוא לקוח החברה, ואוכל לדלות פרטים אודותיו.
אחרי שהכנסתי את פרטי הטלפון שלו למחשבי החברה, גיליתי שמדובר בטלפון עסקי, ולכן הקו לא רשום על שמו. את החשבון משלמת אולפנה מסוימת שנמצאת ביש"ע - כלומר הבחור הזה מלמד באולפנה.
לפני זמן מה קיבלתי הצעת חברות בפייסבוק. על החתום היה יאיר, וכך גיליתי שהוא נשוי ויש לו (לפחות) שני ילדים.
בהתחלה לא הבנתי איך הייתה לו עזות המצח ליצור אתי קשר. איך לא פחד שאשתו תגלה, איך לא חשב שעדיף לו לשים את הסיפור הזה מאחוריו.
אזרתי אומץ, ושאלתי אותו למה הוא הציע לי חברות. בלי להתבלבל, הוא אמר לי שאני "חייב לו פינוק". איימתי עליו שאני אספר לאשתו, והוא מיד נסוג.
..
בסוף סיפרתי לאשתו בהודעת וואצאפ, כולל צילום מסך מהודעות הפייסבוק שהוא שלח לי.
היא כתבה לי שהיא כבר יודעת שהוא עשה דברים כאלה בעבר, ו''אם אתה מחפש אמפתיה - אני לא הכתובת''. המדהים זה שסיפרתי לה שאני לא מתלונן רק על העבר הרחוק, אלא על כך שממש עכשיו הוא שולח לי בפייסבוק הצעות לשחזר את מעשיו (''אתה חייב לי פינוק''), וגם זה לא הזיז לה יותר מדי.
מה אגיד, בחורה מסכנה. או רעה.
..
אני כותב ומוחק את הפסקה הזאת שוב ושוב. תכננתי לכתוב מה הלקח שצריך ללמוד מהסיפור הזה, אבל בכל פעם שאני כותב משהו הוא נראה לי קטן מדי, לא מספיק ממצה.
אז אני משאיר את זה לכם, תחשבו כאילו יש כאן פסקה העשויה מקסם, שבה כל אחד יכול להחליט מה הוא רואה שכתוב בה.
כדי שהקסם יפעל - תדמיינו את הילדים שלכם, את האחים שלכם, את השכנים והחברים שלכם. תחשבו מה יכול למנוע מהם להגיע למקום הרע הזה. איך אפשר למנוע מהם לבכות בלילה.
אתמול פרסמתי זאת ואחרי כמה דקות מחקתי הכל, מתוך הפחד להיתפס כחלש.
תגובות מסוימות שראיתי בציבור הדתי לאירועים האחרונים, כולל כאן בפורום, גרמו לי להבין שאולי הגיע הזמן לספר...
כרגיל, אני מבקש שתהיו עדינים אתי. אני כותב כאן דברים מאוד מאוד רגישים, ויהיה לי קשה להתמודד עם ביקורת ארסית.
...
כשהייתי בכתה ז', התחלתי להרגיש דברים מוזרים בכל הקשור למיניות שלי, אבל לא ממש ידעתי מה זה אומר ולכן גם לא מאוד סבלתי מכך.
ככל שחלף הזמן הבנתי מה בעצם קורה לי, ובכתה ט' סיפרתי על כך לחבר טוב. מכאן לשם דברים התגלגלו, נשלחתי לטיפול המרה אכזרי שהוביל לפציעות פיזיות ונפשיות, והבנתי שאני לבד בעולם. כל אדם שאספר לו - ינסה לפגוע בי כמו שעשו לי האנשים הקודמים.
...
בכתה י', לאחר חודשים רבים של ייסורים מהמחשבות שתוקפות אותי, החלטתי לחפש אדם שאני יכול לשפוך בפניו את הלב בלי להרגיש אשם, אדם שיוכל פשוט להגיד לי שיש עוד תקווה ואני לא הולך להיצלות באש הגיהינום (ככה הרגשתי בזמנו).
פרסמתי מודעה בפורום אינטרנטי, וכתבתי בה על המצב בו אני נמצא, והוספתי שאני מעוניין להיפגש אם אדם דתי שיכול להגיע לאזור הישיבה שלי, ובתנאי שהוא יהיה נחמד ואוכל להרגיש בנוח לשפוך בפניו את הלב.
כעבור כמה ימים קיבלתי שיחת טלפון, מאדם שהציג את עצמו בשם יאיר (שם בדוי שהמצאתי עכשיו). הוא אמר לי שהוא סטודנט עתודאי, והוא ישמח להיפגש אתי כדי שנוכל לדבר ולהתיידד. מכיוון שכל כך שיוועתי לקשר לא שופט, הסכמתי מיד להיפגש עמו, בלי לברר הרבה ובלי להודיע לאף אחד.
הצעתי ליאיר שניפגש באחת הכיתות הריקות בישיבה שלי, אך הוא אמר שאם יתפסו אותנו זה יראה רע ולכן הציע שניפגש מחוץ לקמפוס, באזור חניית הרכבים, בתוך הרכב הפרטי שלו. מכיוון שזה רק כמה מטרים לאחר הגדר של הקמפוס הבטוח, הסכמתי כמעט בלי להסס.
..
לאחר שנכנסתי לרכב שלו, חשכו עייני. הבחור העתודאי התגלה לי כאדם מבוגר כבן 40 (לפי הרושם הראשוני), מקריח, ובטח שלא סטודנט שרק סיים כתה י"ב.
אמרתי לו שאני רוצה לצאת מהרכב, אבל הוא אמר שהוא באמת עתודאי ו"פשוט שכח לציין שהוא כבר סיים", והראה לי שיש לו כיפה ככה שאין לי מה לדאוג.
לקח לי הרבה זמן לסלוח לי על שהתרציתי.
יאיר התניע את האוטו והתחיל לנסוע, ואני אמרתי לו שיעצור כי אני מפחד להתרחק. הוא אמר שזה רק בשבילי, כי אם מישהו יראה אותנו ביחד אז יתחילו לחשוד ואולי יסלקו אותי מהישיבה. זה כבר לא משנה אם הסכמתי לכך או לא, כי למעשה הרכב כבר היה בנסיעה...
לאחר כמה דקות הגענו למגרש חול ענק, והוא עצר את הרכב. הוא שאל אותי אם אני רוצה לעבור לספסל האחורי, ורק אז נפל לי האסימון והבנתי מה הוא באמת רוצה... אמרתי לו שאני לא רוצה שום דבר ופשוט ביקשתי שיחזיר אותי לישיבה, אך הוא שחרר לי את חגורת הבטיחות והתחיל ללטף לי את הרגל בכוח.
כשאמרתי לו שאני לא מעוניין שיגע בי, הוא רק הידק את ה"ליטופים".
..
באותו הרגע קפאתי. הבנתי שאין לי מה לעשות עכשיו, ואני נתון לחסדיו ולידיו המשוטטות של יאיר. רצו לי בראש כל כך הרבה סרטים, הרגשתי מנותק, הרגשתי שאני בכלל לא נמצא ביחד אתו באותו הרכב. אין לי לאן ללכת, אם אני אצעק איש לא ישמע, והוא עלול ממש להתרגז ולהכאיב לי. קיוויתי רק שלא אגמור את הערב הזה בתוך שקית שחורה.
לאחר כמה דקות (או שניות? מי יודע...), יאיר התחיל לעשות לי דברים איומים. אני זוכר את הקרחת שלו מבצבצת מתחת לבטן שלי, את הבחילה הנוראית, את הרצון להקיא, את הידיים שלו שמנסות להוריד ממני בכוח את המכנסיים - אך החגורה מפריעה...
קראתי הרבה סיפורים על נשים שהלכו להתקלח אחרי שאנסו אותן, וכך (שלא במתכוון) העלימו ראיות. לא הבנתי את אותן הנשים. לא יכולתי להיכנס למקלחת או לשירותים, הרגשתי שאם אני אראה עכשיו את הגוף שלי ערום אני מיד אתחיל להקיא מהזוהמה שעטפה אותי.
..
כשחזרתי לישיבה באותו היום, רק שכבתי במיטה ובכיתי. אפילו לא שטפתי את עצמי מהרוק שלו, שעדיין היה מרוח על איברי גופי.
יום לאחר מכן סיפרתי על כך לר"מ שלי. לא הרחבתי בפרטים, רק אמרתי שיאיר נגע בי בלי שרציתי. הרב אמר שזאת אשמתי המלאה, שאני כנראה שידרתי רצון לעשות את זה, ואם בחור גדול כמוני לא רוצה שיגעו בו - אז לא נוגעים בו. הרגשתי שזאת הפעם השנייה ב-24 שעות שתוקפים אותי מינית.
יאיר עצמו המשיך להתקשר אלי בהתחלה מדי יום, ולאט לאט התדירות ירדה. את המספר שלו שמרתי בטלפון תחת הכותרת "יאיר - לא לענות".
..
חמש שנים לאחר מכן, התחלתי לעבוד בחברת סלולר מסוימת. מיד כשהייתה לי גישה למחשבי החברה, הכנסתי את המספר של "יאיר - לא לענות" בתקווה שהוא לקוח החברה, ואוכל לדלות פרטים אודותיו.
אחרי שהכנסתי את פרטי הטלפון שלו למחשבי החברה, גיליתי שמדובר בטלפון עסקי, ולכן הקו לא רשום על שמו. את החשבון משלמת אולפנה מסוימת שנמצאת ביש"ע - כלומר הבחור הזה מלמד באולפנה.
לפני זמן מה קיבלתי הצעת חברות בפייסבוק. על החתום היה יאיר, וכך גיליתי שהוא נשוי ויש לו (לפחות) שני ילדים.
בהתחלה לא הבנתי איך הייתה לו עזות המצח ליצור אתי קשר. איך לא פחד שאשתו תגלה, איך לא חשב שעדיף לו לשים את הסיפור הזה מאחוריו.
אזרתי אומץ, ושאלתי אותו למה הוא הציע לי חברות. בלי להתבלבל, הוא אמר לי שאני "חייב לו פינוק". איימתי עליו שאני אספר לאשתו, והוא מיד נסוג.
..
בסוף סיפרתי לאשתו בהודעת וואצאפ, כולל צילום מסך מהודעות הפייסבוק שהוא שלח לי.
היא כתבה לי שהיא כבר יודעת שהוא עשה דברים כאלה בעבר, ו''אם אתה מחפש אמפתיה - אני לא הכתובת''. המדהים זה שסיפרתי לה שאני לא מתלונן רק על העבר הרחוק, אלא על כך שממש עכשיו הוא שולח לי בפייסבוק הצעות לשחזר את מעשיו (''אתה חייב לי פינוק''), וגם זה לא הזיז לה יותר מדי.
מה אגיד, בחורה מסכנה. או רעה.
..
אני כותב ומוחק את הפסקה הזאת שוב ושוב. תכננתי לכתוב מה הלקח שצריך ללמוד מהסיפור הזה, אבל בכל פעם שאני כותב משהו הוא נראה לי קטן מדי, לא מספיק ממצה.
אז אני משאיר את זה לכם, תחשבו כאילו יש כאן פסקה העשויה מקסם, שבה כל אחד יכול להחליט מה הוא רואה שכתוב בה.
כדי שהקסם יפעל - תדמיינו את הילדים שלכם, את האחים שלכם, את השכנים והחברים שלכם. תחשבו מה יכול למנוע מהם להגיע למקום הרע הזה. איך אפשר למנוע מהם לבכות בלילה.
