היא הייתה הידידה הטובה ביותר שלי. די נדיר שלבחור תהיה ידידה, בחורה, ביישוב הדתי שלנו. היינו בני אותו גיל, למדנו יחד בגן, בבית ספר יסודי (כיתות נפרדות), ואז אמונה הלכה לאולפנית ואני לישיבה תיכונית.

אמונה גרה כמה בתים ממני, אך אולי דווקא בפעולות המשותפות הנדירות בבני עקיבא קרה בינינו איזה קליק, אני לא כל כך זוכר. אני רק יודע שעם הזמן אמונה הפכה להיות אשת סוד, יועצת, ידידת אמת. אמי תמיד קיוותה שהידידות ביני לבין אמונה תהפוך למשהו מעבר. נו, אתם יודעים... אבל משום מה זה לא קרה.

כשאני הלכתי ללמוד בישיבת הסדר, אמונה הלכה לשירות לאומי בבית חולים ''הדסה'' בירושלים. המפגשים שלנו הפכו נדירים יותר ולכן המרנו אותם בשיחות טלפון עד לשעות הקטנות של הלילה. באחת משיחות הטלפון האלה היא הפילה עליי את הפצצה:
''אוריאל, אני... אני צריכה לספר לך משהו חשוב...'' התחילה לגמגם.
''אין בעיה, אני מקשיב.'' עניתי מצידו השני של הקו.
שמעתי את אמונה לוקחת נשימה עמוקה ואז היא פלטה את זה: ''אני נמשכת לנשים.''

הייתי בהלם מוחלט: ''רגע... את עובדת עליי?'' ניסיתי להישמע מבודח.
''לא, אוריאל, ממש לא.'' היא ענתה וקולה נשבר. לא ידעתי כיצד להגיב להודעה המפתיעה שלה. למה שאמונה תחשוב שהיא לסבית? מאיפה הרעיון הטיפשי הזה?
כעת היה תורי לנשום עמוק ולומר: ''את בטוחה בזה?''
השתררה דממה לשניות אחדות ואמונה ענתה: ''אני... נראה לי שכן.''
ראיתי בזה פתח לתקווה: ''אם רק נראה לך ואת לא בטוחה, אז אני בטוח שאת לא.'' ניסיתי להרגיע אותה.

''אוריאל, מנהל המשמרת קורא לי, אני אשוחח איתך על זה בשבת. בינתיים, אף מילה!'' היא אמרה מבוהלת וניתקה את השיחה.


כיביתי את מכשיר הטלפון ונשכבתי על המיטה. אמונה לסבית?! זה ממש לא יכול להיות! היא בחורה כל כך נחמדה, נעימה, חברותית, אפילו... יפה. הרי לסביות הן... הן... מה זה בעצם לסביות? התברר לי שאינני יודע דבר וחצי דבר על לסביות. כלומר, מלבד העובדה שהן עושות... נו, אתם יודעים. החלטתי שעליי לברר מה זה לסבית, רק כדי להוכיח לאמונה שהיא טועה. אבל איפה אני משיג מידע כזה? אומנם ספריית הישיבה עמוסה בספרים, אבל הייתי משוכנע שבאף אחד מהם אין הסבר על לסביות. אינטרנט! זה הפתרון! אני צריך לדבר עם יענק'לה!

''דע לך שאני גובה חצי שקל לדקה, כן?'' אמר יענק'לה מבעד למשקפיים העבים שלו במבט חמור סבר.
''אוקיי, רק תן כבר את הלפטופ!'' הפצרתי בו. יענק'לה מסר לי את המחשב הנייד והפעיל את הסטופר בשעון. יענק'לה הוא חוצניק, תלמיד מחו''ל. הוא בא מארצות הברית ואבא שלו מממן לו את השהייה ואת הלימודים ואת המחשב ואת הכול. וכמו כל יהודי טוב, גם יענק'לה מצא דרך להרוויח כסף מהמחשב שלו. אפילו שאינטרנט הוא מוקצה מחמת מיאוס בישיבה, ועונשו של יענק'לה (אם ייתפס) יהיה חמור מאוד.

אחרי גלישה קצרה הצלחתי לדלות מעט מידע על לסביות. מה שקראתי היה מפתיע, מעודד למדי ובכלל לא מה שחשבתי על הנושא. לאחר שנפרדתי משמונה שקלים וחצי מיהרתי להתקשר לאמונה:
''תשמעי, קראתי על זה קצת באינטרנט...''
''על מה קראת?''
''נו, את יודעת... על מה שנדמה לך שאת...''
''אוריאל! אני לא יכולה לדבר עכשיו, אני באמצע משמרת!''
''רק רציתי להגיד לך ש...'' אבל שוב היא סיימה את השיחה בטריקה. תמיד היא עושה לי את זה! בחיים לא ראיתי בחורה עקשנית שכזאת! זה הדליק לי נורה אדומה. אולי באמת יש משהו גברי באמונה? היא תמיד הייתה אחת שלא מתעניינת באופנה במיוחד, לא הולכת לקניות בעיר הגדולה בחופשים. היא גם לא הביעה עניין מיוחד בבנים. אבל בעצם בחברה דתית קשה לשים לב לדברים כאלה. אצלנו לא עושים רעש גדול מדי מאופנה ומֵעִניין במין השני. הייתי משוכנע שאמונה טועה, הייתי בטוח שהיא סטרייטית בדיוק כמוני. אבל... מה אם היא לא טועה? הרי בן אדם לא סתם יוצא בהצהרות כאלו! נאלצתי להתאפק עד הפגישה שלנו בשבת.


לאחר תפילת ערבית וארוחת הערב, נפגשתי עם אמונה במקום הקבוע שלנו, מחסום הכניסה ליישוב. אהבנו לשבת שם לעיתים קרובות בערבים, לצפות בכביש המתרחק לשום מקום, אי שם בשטחים, להתבונן בנוף ההרים החשוכים, במסגד בכפר השכן, בכוכבים הרבים למעלה. באותה שבת העיניים של אמונה הביעו הכול.
''אמונה, תתעודדי, ממש לא נראה לי שאת לסבית.'' אמרתי בחיוך לעיניה הנוגות.
''אוריאל, בוא נסגור את הנקודה הזאת, אני לסבית ואני יודעת את זה. אני כבר יודעת הרבה זמן.'' ענתה בקול שקט.

''אז למה לא סיפרת לי קודם? הייתי מנסה לעזור לך!'' קראתי בתסכול.
''אתה לא מבין!'' היא הבהירה את דבריה. ''ידעתי הרבה זמן שמשהו בי... שונה, אחר. לא ידעתי מה בדיוק. רק במבט לאחור אני מבינה שידעתי כבר מזמן שאני נמשכת לנשים. אבל בעצם רק לפני כמה ימים זה התחוור לי סופית.''

''מה בדיוק קרה?'' חקרתי.
''סיפרתי לך על שולמית, השותפה שלי לדירה?'' היא פתחה. הנהנתי לחיוב והיא המשיכה: ''בזמן האחרון התחלתי להרגיש כלפיה... משיכה כזאת... כמו שהייתי אמורה להרגיש כלפי בנים, נראה לי. די, אני לא יכולה!'' אמונה פרצה בבכי והסתירה את פניה היפות בידיה...

רציתי לחבק אותה אבל איסור הנגיעה עצר בעדי. ''אולי... אולי אלו רגשות חולפים, אמונה? אולי זה יעבור?'' ניסיתי להרגיע במילים.
היא קינחה את אפה: ''אתה לא מבין! זה לא יעבור! זה בתוכי הרבה זמן ה... מחלה הזאת!''
''אולי פשוט לא מצאת את הגבר של חייך?'' המשכתי לתהות.
היא חייכה אליי לפתע: ''אתה הגבר של חיי, אוריאל. איתך אני מסתדרת הכי טוב, אם איתך זה לא קרה, זה לא יקרה עם אף אחד. אני בטוחה בזה.''
הסמקתי מאוד: ''תמיד חשבתי שאני לא הטעם שלך או שאת רוצה בחור יותר ירא שמים ממני.'' אמרתי לה.

''איזה ירא שמים? אני מתחילה להבין שאני רוצה בחורה ולא בחור.'' השיבה. ''אוריאל, מה אני צריכה לעשות? אני פוחדת!''
''את רוצה שאדבר עם רב היישוב על זה?'' שאלתי בחשש.
''נראה לך?! אני לא רוצה שאף אחד יידע מזה! בטח לא מישהו מהיישוב!'' ענתה מבוהלת.
''טוב, אני אשאל את הרב שלי בישיבה, בלי להזכיר שמות. רק אשאל מה אומרת ההלכה על זה והאם אפשר לשנות את זה, מסכימה?'' בחשש מסוים אמונה הסכימה ונפרדנו איש לביתו.


''נשים מסוללות...'' אמר הרב שלי כמדבר אל עצמו.
''סליחה, כבוד הרב?'' שאלתי בזהירות.
''אתה מדבר איתי על תופעה של נשים מסוללות. כך קוראים לזה במקורות.'' הרב הסביר.
''ו... זה אסור, נכון?'' חקרתי עוד קצת.
''נו, בוודאי! אומנם אין פה איסור משכב זכר, אז זה לא איסור מהתורה, אבל גם את זה אסרו חכמינו. אוריאל, מדוע אתה שואל אותי על הנושא הזה בכלל?''
''ידידה שלי חושבת שהיא לסבית, אז חשבתי להתייעץ עם כבוד הרב מה אפשר לעשות, אם בכלל...'' השבתי מסמיק.
''מה שהיא צריכה לעשות זה ללמוד הרבה תורה, להתפלל להשם שיעזור לה, למצוא בחור טוב, ירא שמים, להתחתן ולהקים משפחה בישראל. אז יעזבו אותה כל השטויות האלה. הכל תחבולה של יצר הרע!'' הרב סיים בנימת כעס.

''תשמע, אוריאל, אני לא מסוללות ואני לא מבטריות!'' כעסה עליי אמונה בשיחתנו הבאה בטלפון.
''ככה הרב ענה לי, אני לא יודע מה להגיד לך. גם לי הפתרון הזה לא נראה הגיוני...'' השבתי בחצי פה.
''נו, בטח! על כל בעיה נותנים את הפתרון של ללמוד תורה!'' אמונה המשיכה לזעום.
''בסדר, בסדר, הבנתי.'' נאנחתי לעצמי. ''נחשוב על פתרון אחר. אני אנסה למצוא עוד דברים באינטרנט בשבילך.''
אמונה נרגעה: ''תודה, אוריאל, אתה באמת חבר טוב.''

לאחר שנפרדתי מעוד כמה שקלים המשכתי לחפש בנבכי האינטרנט. ייאמר לזכותו של יענק'לה שהוא עזר לי למצוא מנועי חיפוש, אתרים, פורומים ועוד המון דברים שאני ממש לא מבין בהם. בשבת הבאה כבר באתי עם שיעורי בית מוכנים. סיפרתי לאמונה על פורומים של לסביות ואפילו לסביות והומואים דתיים. סיפרתי לה על לסביות שמקימות משפחה עם בנות זוגן, על החברה שמקבלת אותן כשוות, על החיים שממשיכים גם אם אתה נמשך לבן או לבת המין שלך. אבל אמונה לא נראתה מעודדת כלל.

''אתה מדבר איתי על החיים החילוניים, החיים בתל אביב.'' אמרה ביובש. ''מי בדיוק ייתן לי פה, ביישוב הקטן שלנו, להקים משפחה עם אישה? רק תחשוב על כמות הרכילות שתהיה כאן אם משהו כזה יקרה!''

''אמונה, אני רק מנסה לעזור. ביקשת למצוא פתרון אז חיפשתי...''
''לא ביקשתי ממך למצוא פתרון, התנדבת לבד.'' קטעה אותי. ''וחוץ מזה, אלו לא פתרונות שאני יכולה ליישם.''


השתררה דממה מעיקה. הבטתי באמונה וראיתי כמה היא השתנתה בשבועות האחרונים. שמחת החיים ברחה ממנה, האור בעיניה כבה, כתפיה שחו. נדמה לי שגם רזתה קצת. מצב הרוח שלה הפך לקודר, סוער ועצבני. אבל חוץ מלשבת לידה, להיות עזר כנגדה לא יכולתי לעשות דבר.
''מה אעשה, אוריאל?'' הפרה את הדממה בשאלה.
''לא יודע, יהיה טוב, בעזרת השם.''
''בסוף אני אתאבד...'' אמרה ביגון.
''חס ושלום, אמונה! אל תחשבי על זה אפילו! אנחנו נחשוב ביחד מה לעשות, אני מבטיח לך!''
''אני צריכה לחזור הביתה.'' סיכמה את השיחה באנחה, קמה והלכה לה. נשארתי לשבת ליד שער הכניסה, חושב כיצד אני יכול לעזור לבחורה מסכנה כל כך. הפתרונות שהבאתי נראו לאמונה כבלתי ישימים, אבל נראה כי הלסביות עליהן קראתי מאושרות וטוב להן. האם רק בחברה החילונית זה כך? מה נגזר על לסבית בחברה דתית?

''מה דעתך להתחתן עם גבר, למראית עין?'' שאלתי אותה בשיחת הטלפון הבאה.
''אוריאל, אתה היית מוכן להתחתן עם מישהי שלא תחזיר לך אהבה? שלא תרצה להתקרב אליך? שתהפוך את הנישואין האלה לשנאה ולמועקה גדולים?'' היא ענתה בשאלה. הבנתי שהיא צודקת ושגם מהפתרון הזה אני צריך לרדת. ''שמע, יש לי משהו לספר לך.'' היא המשיכה. ''אתמול אמא שלי התקשרה להציע לי שידוך. דחיתי אותה וזה ממש לא היה לרוחה. אני מרגישה שאני לא מסוגלת לספר להורים שלי כלום! אני מרגישה שאני מתרחקת מהמשפחה, מהחברים. אתה היחיד שיודע עליי!'' היא נשמעה מתוסכלת מאוד.
''אל תדאגי, נמצא פתרון.'' המשכתי להרגיע אותה, אם כי בתוך תוכי התחלתי לחשוב שהמצב די אבוד.


בהמשך השבוע אמונה לא ענתה לטלפון שלה ולא יצרה איתי קשר. חששתי מאוד ממה שעובר עליה אבל לא יכולתי לעשות דבר. בשבת היא לא הגיעה לבית הכנסת ולכן הלכתי לביתה, לאחר תפילת ערבית.
''היא בחדר שלה, היא קצת חולה.'' הסבירה לי אימה. נכנסתי לחדרה של אמונה. היא שכבה וקראה ספר, פניה חיוורים ושערה סתור.
''שבת שלום, גברת! מה קורה?'' שאלתי במאור פנים.
אמונה חייכה בחצי פה: ''נחמד לראות פנים ידידותיות. אני קצת חולה, כפי שאתה רואה, בטח וירוס.''
''כבר חששתי ש...'' התחלתי לומר.
''חששת שמה?''
''שהחלטת לבחור בפתרון סופי לבעיה זמנית, כמו שאומרים.''
''לא צריך להיסחף, אוריאל, סתם שפעת. מה שלומך?''
''ברוך השם, כלומר, בסדר יחסית, דאגתי לך מאוד, אבל כעת אני רואה שאת בסדר. אני מניח שלא ניפגש הערב ליד השער, הא?''
''לא, אני מניחה שלא. אבל תודה.'' היא ענתה בחיוך ומיד שבה לקרוא בספר כאילו אני לא נוכח יותר בחדר. יצאתי מבולבל מהתנהגותה של אמונה. ראיתי בבירור שמשהו עובר עליה, בין אם זה וירוס או משהו מורכב יותר. אמונה הפכה מרוחקת ומסוגרת.

במוצ''ש קיבלתי שיחת טלפון ממנה:
''אין לך מושג כמה קשה לי, אוריאל.'' אמונה נשמעה נסערת מאוד. ''אני מרגישה כאילו הקדוש ברוך הוא כפה עליי משהו שאינני יכולה לעמוד בו! איזה מין ניסיון זה! למה הוא ברא אותי ככה ואסר את זה!'' אמונה לחשה אך קולה נשמע כאילו היא רוצה לזעוק לשמיים. ''כשאני חושבת על זה שלעולם לא אתחתן, שלעולם לא ישירו לי 'קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה', אני פשוט מתמוטטת מזה!'' היא הוסיפה.

רציתי להשיב כמו תמיד שיהיה בסדר, אך נזכרתי בדבר חשוב שרציתי לומר לה עוד בפגישה הקודמת: ''אמונה, את יודעת, חשבתי על זה שלהיות לסבית זאת בכלל לא בעיה! עובדה שגם נשים דתיות מצליחות לשלב את אורח החיים הדתי ואת הנטייה המינית שלהם! קראתי על זה באינטרנט!''
''אבל זאת לא אני! אני לא רוצה להיות מיוחדת ושונה כזאת! אני רוצה חיים נורמלים! רגילים! לא רוצה ללכת ברחוב ושיצביעו עליי: 'הנה הבחורה שאוהבת בחורות', לא רוצה את זה!''

''אמונה, את חייבת להיכנס לאינטרנט, יש שם פורומים לבנות כמוך, שם יוכלו לעזור לך, אני... לא כל כך יכול!'' הודיתי באכזבה.

''יש לך כבל USB?'' היא שאלה.
''אולי, אני צריך לבדוק במחסן.'' השבתי.
''טוב, אז תביא לי אותו כדי שאוכל להתחבר לאינטרנט ולראות על מה אתה מדבר.'' שמחתי לשמוע שקולה של אמונה נרגע ושהיא מקבלת סוף כל סוף את אחד הפתרונות שלי. באמת שרציתי לעזור יותר, אבל מה אני מבין בזה?

עשר דקות לאחר מכן עמדתי על מפתן ביתה של אמונה ומסרתי לה את הכבל שהיא ביקשה. היא חייכה אליי בעייפות: ''תודה, אוריאל, עזרת לי מאוד.''
''את רוצה שאגלוש איתך?'' שאלתי.
''לא, זה בסדר, עשית מספיק. שבוע טוב ותעשה חיים בישיבה!'' הדלת נסגרה עוד לפני שהשבתי בחזרה.


הטלפון מאבא שלי הגיע למחרת בצהריים. גופתה של אמונה נמצאה תלויה מהמנורה שבחדר שלה. סביב צווארה מלופף כבל USB.