זכור לי שתוספות (שכחתי איפה) מתרץ את העניין

שלרבי אליעזר לא הקשיבו כי הוא ביקש שתצא בת קול ויתכן שיצאה מפני כבודו

לעומת זאת בית הלל לא ביקשו והיא יצאה לבד לכן במקרה כזה זה תקף.

ואם כך לפי הסיפור שהבעל שם טוב לא ביקש בת קול - אין קושיה

אם התכוונת לפסקה האחרונה, זה לא תירוץ הלכתי זה תירוץ חסידי..

מוזר - צעירים מעל עשרים

מה תמוה בסיפור?

ההסבר פשוט: לא היה ולא נברא.

גגלתי וראיתי שהרבי מלובביץ הביא את הסיפור, זה דיי מקור אמין

http://chabad.org.il/Articles/Article.asp?ArticleID=2085&CategoryID=331

הרבי מלובביץ' חי יותר מ200 שנים אחרי.

לפי הקישור שהבאת אין פתק.

ואם שמע 'ממקור אמין' - מאיפה המקור האמין שמע?

ככה זה סיפורי חסידים - שמועה על גבי שמועה וניפוח על גבי ניפוח.

אני ה'איפוקורס' מהאימרה בשמו של הקוצקר:

"סיפורי חסידים - מי שמאמין שקרו הוא שוטה, ומי שאינו מאמין שיכולים היו לקרות הוא אפיקורס"

כשכתבת 'ביד הרב' חשבתי שהתכוונת לרבי מלובביץ'.

לפחות לא לפי הסיפור כמו שהוא מופיע בקישור שהבאת.

"מעשה והביאו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה ותני עלה לא מפני שהלכה כך אלא שרצו להחמיר על עצמן, וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו"

קראתי בספר אביהם של ישראל

שאף פעם בסוכות הוא לא היה לוקח את האתרוג הכי מהודר שהציעו לו

והוא אמר שזה כדי לא להחליש את דעת שאר האנשים הפשוטים  (אם אני אומר במילים הנכונות)

לגבי מה שאמרת עם ההידור. 

קראתי מה שכתבת, וזה הופיע כבר בקישור בתחילת השרשור.

אין שום קשר לקביעה שהרבי הוא לא מקור אמין לנושא הזה.

וזה לא קשור לשאלה כמה צדיק הוא היה, הוא פשוט לא מאותה תקופה ולכן אין לו יכולת להעיד אם היה כך או אחרת. אין כאן שום זלזול בו.

והערה לגבי ההתנסחות:

כשאתה מגיב לגופו של אדם, ומתבטא בתוקפנות ובגסות - לא רק שזה לא עושה אותך צודק יותר מהאחר - זה מעיד עליך ועל המסר שאתה מבקש להעביר.

@ים אהבה ~

שלא לחפש לצאת ידי חובת כל השיטות.

הרבי מלובביץ' הסביר באופן מסויים, [אפשר לראות בשיחה עצמה - שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ז - בלתי מוגה] יכול להיות הסברים אחרים למה לא הבעש"ט ניסה לצאת ידי כל השיטות, יכול להיות גם שהלמדנים חיפשו בכוח נימוקים לפסול את הסוכה, ולא היו בעיות אמיתיות, ויש גם אפשרות שהסיפור לא קרה.

הכוזרי מאריך להסביר, ש"שורש האמונה הוא שורש המרי" כשדווקא הרצון להתקרב לה', יכול להיות מרידה בו, אם הוא לא נעשה באופן התואם את ההוראות שה' נתן איך להתקרב אליו.

ואל תדאגי, גם אני חסיד גדול של המשפט "אנחנו עובדים את ה' ולא את השו"ע", אבל צריך להניח את זה במקום הנכון... 

להגיד "ההלכה זה אחלה כל עוד היא במקום הנכון כי היא רק אמצעי", עלול להגיע חלילה ל"שורש המרי" דווקא מתוך "שורש האמונה" שמתבטא באמירה "המטרה היא עבודת ה'".

לא אמרתי ש"את" מורדת, כתבתי שצריך להיזהר בכיוון הזה, ךפקוח עיניים היטב

הכוזרי דיבר על תופעות כאלו, ולא סתם. כדאי להבין את דבריו

ההלכה היא האמצעי, אמת לאמיתה, אבל היא האמצעי, היא!!

ומוטב מי שמקיימה ומפספס את הנקודה.

ממי שתפס את הנקודה ולא קיימה.

כי מי שיתפוס ולא יקיים - עליו אכן כן נאמר מרידה, הוא יהיה מורד. כואב כואב, אבל זו תהיה האמת.

אני לא יודע על אלו תופעות את מדברת במגזר הדתי, אז לא אגיב לשורה הזו.

היה צורך להגיב כך, ואת מוכיחה אותו, בעצם דברייך.

את "לא מרגישה שצריך להזהר" ובגלל שלא נזהרת - הגעת להגיד על דרך התורה שהיא שיבוש הדעת. רח"ל.

"החפץ לה' בעולה וזבחים,

כי אם שמוע בקול ה'!!!",

לא אני קורא לך מורדת, הכוזרי קורא לך.

לא מתרגשת?

את חושבת שה' שמח?

שהשגת את המטרה?

"חיים בטוב עם עצמם" בושה!

זה המטרה? לעבור עבירות ו"לחיות בטוב"?

זה נקרא "להתקרב לה'"???

ה' בועט בזה!

ה' יצילנו.

 כב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ, בְּקוֹל יְהוָה:  הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים.  כג כִּי חַטַּאת-קֶסֶם מֶרִי, וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר:

והרחמן יחזיר לתורתו וליראתו כל השוגים. אמן.

עח אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיך יִהְיֶה שֹׁרֶשׁ הָאֱמוּנָה הוּא שֹׁרֶשׁ הַמֶּרִי?

עט אָמַר הֶחָבֵר: כֵּן, כִּי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הֵם מְתֻקָּנִים לְקַבָּלַת אוֹתָם הָרְשָׁמִים הָאֱלֹהִיִּים אֵינָם בִּיכֹלֶת בְּנֵי אָדָם, וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְשַׁעֵר כַּמּוּתָם וְאֵיכוּתָם, וְאִם יֵדְעוּ עַצְמָם לֹא יֵדְעוּ זְמַנֵּיהֶם וּמְקוֹמוֹתֵיהֶם וּנְסִבּוֹתֵיהֶם וְהַהֲכָנָה לָהֶם, וְצָרִיך בָּזֶה לְחָכְמָה אֱלֹהִית שְׁלֵמָה, מְפֹרֶשֶׁת תַּכְלִית הַפֵּרוּשׁ מֵאֵת ה'. וּמִי שֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו הַדָּבָר הַזֶּה, וְקִיֵּם אוֹתוֹ בִּגְדָרָיו וּבִתְנָאָיו בְּכַוָּנָה גְּמוּרָה, הֲרֵי הוּא הַמַּאֲמִין. וּמִי שֶׁרָצָה לְהַתְקִין דְּבָרִים לְקַבָּלַת אוֹתָם הָרְשָׁמִים מִמֻּמְחִיּוּת וְהֶקֵּשׁ וּסְבָרוֹת, כְּגוֹן מַה שֶּׁנִּמְצָא בְּסִפְרֵי הָאִצְטַגְנִינִים וְהוֹרָדַת הָרוּחָנִיּוֹת וַעֲשִׂיַּת הַטָּלִסְמָאוֹת, הֲרֵי הוּא הַמַּמְרֶה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַקְרִיב הַקָּרְבָּנוֹת וּמַקְטִיר הַקְּטֹרוֹת מֵהֶקֵּשׁ וּמִסְּבָרָה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֲמִתַּת מַה שֶּׁרָאוּי, וְכַמָּה, וְאֵיך, וּבְאֵיזֶה מָקוֹם, וּבְאֵיזֶה זְמָן, וּמִי מִבְּנֵי אָדָם, וְאֵיך רָאוּי לַעֲסֹק בָּזֶה, וּנְסִבּוֹת רַבּוֹת יֶאֱרַך תֵּאוּרָן.

וְהוּא כַּכְּסִיל אֲשֶׁר נִכְנַס לְאוֹצַר רוֹפֵא הַמְפֻרְסָם בְּכָך שֶׁתְּרוּפוֹתָיו מוֹעִילוֹת, וְהָרוֹפֵא אֵינֶנּוּ שָׁם, וּבְנֵי אָדָם פּוֹנִים אֶל הָאוֹצָר הַהוּא, מְבַקְּשִׁים תּוֹעֶלֶת, וְאוֹתוֹ הַכְּסִיל מוֹצִיא לָהֶם מֵאוֹתָם הַכֵּלִים, וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵת הַתְּרוּפוֹת, וְלֹא כַּמָּה רָאוּי לְהַשְׁקוֹת מִכֹּל תְּרוּפָה לְכֹל אִישׁ וָאִישׁ, וְהֵמִית בְּנֵי אָדָם בַּתְּרוּפוֹת הָהֵן אֲשֶׁר הָיוּ מוֹעִילוֹת לָהֶם. וְאִם אֵרַע שֶׁאֶחָד מֵהֶם קִבֵּל תּוֹעֶלֶת מִכְּלִי מֵאוֹתָם הַכֵּלִים, נָטוּ הָאֲנָשִׁים אֵלָיו, וְאָמְרוּ שֶׁזֶּה הוּא הַמּוֹעִיל, עַד אֲשֶׁר בָּגַד בָּהֶם, אוֹ רָאוּ לְזוּלָתוֹ תּוֹעֶלֶת בְּמִקְרֶה וְנָטוּ גַּם אֵלָיו. וְלֹא יָדְעוּ כִּי הַמּוֹעִילָה בְּעַצְמָהּ אָמְנָם הָיְתָה עֲצַת אוֹתוֹ הָרוֹפֵא הֶחָכָם, אֲשֶׁר הִרְכִּיב אֵת הַתְּרוּפוֹת הָהֵן, וְאַחַר כֵּן הָיָה מַשְׁקֶה אוֹתָן כְּפִי הָרָאוּי, וְהָיָה מְצַוֶּה אֵת הַחוֹלֶה שֶׁיְּזַמֵּן מַה שֶּׁמַּתְאִים לְכֹל תְּרוּפָה וּתְרוּפָה מִמַּאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וְהִתְעַמְּלוּת וּמְנוּחָה וְשֵׁנָה וִיקִיצָה וַאֲוִיר וּמִשְׁכָּב וְזוּלַת זֶה. וְכָך הָיוּ בְּנֵי אָדָם לִפְנֵי משֶׁה, מִלְּבַד מְעַטִּים, מִתְפַּתִּים לְמִשְׁפְּטֵי הַכּוֹכָבִים וְהַטְּבָעִים, וְעוֹבְרִים מִמִּשְׁפָּט לְמִשְׁפָּט וּמֵאֱלוֹהַּ לֶאֱלוֹהַּ, וּפְעָמִים מַחֲזִיקִים בְּרַבִּים מֵהֶם, וְשׁוֹכְחִים מַנְהִיגָם וּמְנַהֲלָם, וְשָׂמִים אוֹתָם סִבָּה לְתוֹעָלוֹת, וְהֵם בְּעַצְמָם סִבָּה לִנְזָקִים, לְפִי הַהֲכָנָה וְהַנְּטִיָּה. וְאָמְנָם הַמּוֹעִיל בְּעַצְמוּתוֹ הוּא הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהַמַּזִּיק בְּעַצְמוּתוֹ הוּא הֵעָדְרוֹ

חג שמח ולילה טוב,

ושתזכי אכן לעבוד את ה' ולא את השו"ע, ולעבוד אותו בדרך שהוא רוצה ומבקש ושמח ומרוצה בה.

לא דיברתי חלילה על מרנא בעש"ט.

רק על הניסוח של ההודעה שעליה הגבתי, ואם תעקבי בהמשך הדיון - אני מניח שתביני למה.

אין אפשרות לבלף באמצע.

סיפורי צדיקים?

שמערל אמר לזונדל, שוין.

המציאות היא, שעם שלם סיפר על עם שלם שראה.

להשוות את זה לסיפורי שמערל החייט, זה בדיחה מהיהדות.

לפי דברייך, צריך בכלל להתאסלם או להתנצר, גם שם סיפרו על מוחמד ויושק'ה..

בואו נתנצר

לכל מעשיה חסידית...

וכבר העירו מתמטיקאי עמינו, שבכל ימיו של אשה"י מרנא בעש"ט זיעוכי"א לא היו די מוצאי שבתות כדי לטייל בהן עם אלכס כמנין הסיפורים שקשרו לכך.....

הסוכה עדיין פסולה. שמלאך מט"ט לא עדיף על בת קול בתנורו של ענכאי (ב"מ נט: ) או על הקב"ה בכבודו ובעצמו שחלק על רבה בר אבוה (שם פו.), שאין הלכה כמותם.

הרי הוא סבר שהיא כשרה עוד לפני.

האם הוא סתם את דבריו ואמר שכשירה למרות הטיעונים, או שהיה מו"מ הלכתי והוא הראה פנים שכשירה. לצד זה, יתכן שהמלאך היה רק כעין גושפנקא לדעתו (וזהו ממש כעין תנורו של עכנאי, שודאי היו לר' אליעזר ראיות שתומכות בדעתו עוד לפני הבת קול). וע"ז אמרתי שאין משקל הלכתי להכרעה בדבר הלכה על ידי אמצעים שכאלו.

אז "הבעש"ט התפלפל והתווכח עמהם להוכיח שסוכתו כשרה, ועדיין לא הסכימו עמו.".

בלשון של הסיפור שהובאה בספר בעש"ט על התורה ומועדים, זו הבנה אפשרית, אך לא הכרחית.

אבל גם בסיפורים אמיתיים, בד"כ א"א לדקדק בפרטים ברמה הזו.

[ומאחר שבד"כ סוכה שיהודים שומרי מצוות בונים אותה בצורה נורמלית היא כשרה, יותר מסתבר לענ"ד שהיו ת"ח שחיפשו בכוח סברות לפסול את סוכתו של הבעש"ט, בגלל ההתנגדות שלהם לדרכו, ולא שהוא בנה סוכה באופן שהצדיק את הפקפוקים].

יש הסבר מנומק.

הפתק מלמעלה היה רק להוכיח מיהו הבעל שם טוב, שכ"ראשיכם" הוא דואג אף ל"חוטב עיצך ושואב מימך".

הפתק לא היה להוכיח שהסוכה כשרה

השילה במלואה כאן
שיחת יום ב דחג הסוכות התשכז.pdf
מאות ז'

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.