👍

חוגים פחות שמרנים של חרדים מזכירים דתיים לאומיים שמרנים.

אצל חוגים חרדים שמרניים (חסידים) יש ממש קצת פגישות (3 בערך) עד שמתארסים. גם באותם פגישות נפגשים בבית של אחד הצדדים ביחד עם ההורים. השלב המשמעותי יותר הוא הבירורים. הדייטים זה יותר בשביל להרגיש את מה שביררת בבירורים. ההורים עושים את הבירורים,

אצל ליטאים יש יותר פגישות והם במקומות ציבורים כך שזה דומה אצל דתיים לאומיים יותר.

אך כנראה שלא תראה ליטאים נפגשים 4 חודשים או חצי שנה ועדיין לא מתארסים. אני מניח שאצלם הקלאסה זה בין חודשיים לשלשה חודשים. אצל ליטאים השדכן הוא מגשר בין שני הצדדים ומעביר את ההודעה אם רוצים להמשיך לעוד פגישה חארי הפגישה הראשונה ובכללי כנראה שהוא יותר מעורב בתהליך, אצל דת"ל האחרי החלפת טלפונים השדכן לא מתערב. 

בגדול אצל ליטאים הכל הרבה יותר 'רשמי' וככה זה מקובל. אף חרדי לא מצפה להתחיל עם משהי או להכיר אותה בדרך טבעית ולכן נותנים יותר מקום לרשמיות. יש בזה צד מאוד חיובי לדעתי.

אצל דתיים לאומיים הרשמיות הזאת פחות נתפסת כמקובלת ולכן זה דווקא יכול להיות יותר מביך אולי.

מצד שני - האופציה להפתח באמת כאשר יש פחות רשמיות היא בעלת סיכוי גדול יותר לפעמים.

@חדשכאן - זאת גם תגובה כיפית? ;)

*פרצוף חמור סבר*

@חתולה ג'ינג'ית

@ישיבישער

@בין הטיפות

אצל החסידים זה פחות או יותר כמו שאמרת - 3 פגישות בערך, בבתים של ההורים\דודים\סבתא.

אני מכיר יותר את מה שקורה אצל הליטאים, אנסה לתאר:

מספר הפגישות הוא בדרך כלל בסביבות 4-5. ה"מודרנים" יותר (או כשיש התלבטות מיוחדת) יגיעו ל 7-8.

לפעמים הפגישה הראשונה מתבצעת בבית הבחורה, ואז האבא גם ידבר עם הבחור כמה דקות.

שאר הפגישות מתקיימות בבתי קפה, לובי של בית מלון, פארק פתוח וכדו'. 

בפגישות המתקדמות יותר יצאו גם ל 'אטרקציה' שיכולה להיות חוף ים, טיילת יפה, או גן חיות. אחרים ילכו גם לבאולינג וכדו'.

חודשיים או שלושה? - הגזמת...  נפגשים 2-3 פעמים בשבוע, כך שנדיר מאוד שזה ימשך יותר מחודש.. 

בפגישה האחרונה הולכים לכותל ביחד, וזה פחות או יותר "הצעת הנישואין" (האמת נראה לי שיש גם איזשהיא "התנשאי לי", בלי לכרוע ברך כמובן... אבל אני באמת לא יודע מה בדיוק אומרים\שואלים\מציעים).

השדכן\ית אכן מעורב מאוד בכל התהליך (יש בזה מעלות אבל לדעתי גם הרבה חסרונות). אם אחד הצדדים לא רוצה להמשיך הוא אומר זאת לשדכן, כשמפגישה שניה והלאה בדר"כ השדכן יבקש לדעת למה וכמובן גם יספר זאת לצד השני (מה שגורם הרבה פעמים להמצאת תירוצים שונים ומשונים..)

ואיך אתה יודע שאני חרדי? לא זכור לי שכתבתי את זה..

יש כאלה שכבר לא צריכים לרשום את זה ;)

אז זה ממש לא דומה.

חחחח זאת שאלה קצת מוזרה אבל לא חסרה לכם כל הרומנטיקה של התרבות המערבית?

זה נשמע ממש כאילו 'ענייני' ושכלי כל התהליך.

האם לא חסרה להם הרומנטיקה?

קודם כל, יתכן שאכן יש הרבה פחות רומנטיקה, רק שהם לא יודעים על אפשרות ודרך אחרת. בחור ובחורה חרדיים קלאסיים באמת לא מכירים את הרומנטיקה שיש בתרבות המערבית, ולכן הם גם לא מרגישים שחסר להם משהו.

לעצם הענין, חשוב לזכור את ההפרדה המוחלטת שיש מבני המין השני, כך שהבחור מגיע כשזאת לו פעם ראשונה לשיחות והכרות עם בחורה (שאינה אחותו או אמא\סבתא שלו).

ובנוסף, הפגישות מאוד מאוד ממוקדות מטרה. שני הצדדים יודעים וזוכרים שהם עסוקים בלבדוק ולראות האם יש פוטנציאל חתונה, ושאם הם לא מתאימים ההכרות ביניהם תסתיים מיידית.

וזה גורם שכשהמתח והמבוכה הראשונית חולפים, ורואים שאכן יש ביניהם התאמה פחות או יותר - די מהר נוצרת תחושת שותפות והרגשה של 'ביחד' ושיש משהו שמחבר בינינו, וזה עצמו מייצר את הרומנטיקה וה"מתח המיני" כביכול ביניהם.

(כאילו, במקום שיתפתחו רגשות שיובילו להחלטה על חתונה, הידיעה וההחלטה שאנחנו בדרך לחתונה היא זאת שיוצרת את הרומנטיקה והרגשות) 

יש לי הרבה מה ללמוד מכך.

אבל אם שמתי לב לא ציינו את העובדה

שאצל חרדים כל הפגישות נקבעות ע"י גורם שלישי - בדר"כ שדכן

והזוג מחליך מספרי טלפון רק אחרי ההצעה, זה מסמל את הקשר באישי ביניהם

מה הוא עוד יכול להציע בעל ערך?

לשתות???

את ההצעת שידוך גם כמובן שדכן מציע

זה האלף בית....

וואוווו! 

המודל החרדי הוא ממש ממש מסקרן אותי עכשיו.

מעניין אותי אם הייתי מעדיף לעבוד בצורה כזאת.

זאת תרבות ממש ממש שונה.

כ לאחד מה שהוא רגיל ככה טוב לו

יש גם פלגים יותר קיצוניים שעושים פגישה אחת, וקשה ליל הבין איך אפשר ככה (כמו שקשה לכם להבין איך אפשר כמו שאנחנו עושים)

זה פשוט כל אחד איך שהוא רגיל ואיך שהוא חי

אחוז הגירושין הנמוך מוכיח את זה.

וזה נתון חוצה מגזרים

אומרים שבגלל הקורונה

מחקר: דתיים מתחתנים מאוחר יותר, חרדים מתגרשים יותר

אבל צודקת, עדיין האחוזים נמוכים בהרבה מאצל דתיים וודאי מאשר אצל חילונים

מה הסיבה לדעתך? האם זה בגלל שהם מצליחים באמת למצוא את ההתאמה יותר בקלות, או בגלל שיש להם דרך לזוגיות יותר מוצלחת, או כי להתגרש בציבור החרדי עושה אותך סוג ג'

עדיין מתוך X זוגות, יש פחות מתגרשים אצל החרדים

אין לי כח להיכנס ללמה זה קורה, אני מניחה שיש כמה גורמים משפיעים

סתם ללכת ראש בקיר?

אם הכיוון הוא בעליה, אז בעוד עשר שנים המצב יהיה קצת אחרת מהמצב המיוחל...

לעצם הענין - עיקר הסיבה לענ"ד שיש אחוזי גירושין מנמוכים זה כי הציפיות מהזוגיות נמוכות, והסיבה שהן נמוכות היא היא הסיבה שאין הרבה דייטים.

בעצם, בחור חרדי יכול להתחתן עם כמעט כל אשה שהוא היה מוכן להיות חבר חדר שלה בפנמיה בישיבה..

ואז הם חברי חדר למשך שמונים שנה, וכידוע - להחליף חדר אתה מחליף רק עם הצד השני ממש עיצבן אותך...

כן כן, אני יודע שהגזמתי.. אבל העיקרון..

עריכה: עכשיו אני רואה שחתולה ג'ינג'ית הסבירה קצת באריכות את מה שאני רמזתי במילים "ציפיות נמוכות" - זה ארוך ואני לא ממש פנויה להסביר - לקראת נישואין וזוגיות

מותר לא להתענין במגמה של נושא מסוים

אני חייבת לדעת כל דבר ולהיות מעודכנת?

מה שבעיקר מענין זה אותי זה שמשפחתי והסביבה שלי מאושרים

כל שאר הזוגות - מענינים אותי כמו שמענינים אותי שאר המגזרים

אם היה מדובר בנושא שמשפיע עלי, אולי היה מענין אותי מה קורה ברחוב

אבל פה זה כל ענין לגופו ולכן לא מענינת אותי המגמה!!!

לגבי המשך ההודעה שלך, כאמור אין לי כח להיכנס לזה....

את לא יכולה לזעוק "אחוזי גירושין נמוכים", מתוך ידיעה ברורה שבעוד עשר שנים הם יהיו גבוהים.

כי אם הם הולכים ונעשים גבוהים - כנראה יש כשל בחשבון שלך.

מי ערב לך על המשפחה שלך והקרובים שלך?

בלי לפתוח פה, אבל שום דבר לא ודאי.

וזה מצחיק לומר "השאר לא מעניינים אותי", אנחנו דנים אם התנהלות מסויימת מביאה תוצאות מסויימות, אם מדובר באותה התנהלות - זה נידון אחד. אין לך איך לחלק.

מה זה "כל ענין לגופו"??? אם יש יותר ויותר זוגות שמתגרשים - אז יותר ויותר "עניינים לגופם" מוכרעים כך!

אתה לוקח כל תגובה באמוציות, דיי כבר

תפסיק למשוך לכיוון התשובה שאתה מחפש ותקרא מה שאנשים כותבים ותנסה להבין מה הכוונה.

מישהו אמר שיש ערבות על המשפחה שלי???

תקרא שוב את ההסבר בפיסקה 4 ובחייאת תשתדל להבין.

אני מורידה מעקב, אם יש משהו מענין או חשוב תתייגו אותי.

כל טוב והצלחות

אני רגוע כמו שלא הייתי  רגוע כבר הרבה זמן, אני פשוט דן בהיגיון

לא ברור למה את חושבת שאני מושך או מנסה להתעלם ממה שכתבת. אני שפוט מסביר לך מה חוסר ההיגיון במה שכתבת, ואת לא ממש מסבירה הסבר שונה בדברייך.

מישהו אמר? לוידע, את אמרת שכל האחרים לא מעניינים אותך אלא רק המשפחה שלך, אז עניתי לך על הטיעון הזה.

וסורי, עושה רושם שבעיקר ממך יצאו המון אמוציות.. 

 לא מבין למה, אף אחד לא התכוון לפגוע בך.

לפחות כל עוד לא מבינים מה עומד מאחוריה, א"א לקבוע שהמגמה תמשך.

אני יכול להציע כמה הסברים [שיש בהם היגיון, לא יודע האם הם נכונים] למגמה, שלפיהם הפער בין הציבורים לא יתהפך, וגם לא יעלם.

שיערתי ככה לפני שראיתי את המחקר הזה.

הערך לחתונה ולחיי  משפחה במסורת יותר חזק.
וברור שבהכללה חרדים יותר שמרנים

זה מחקר של ווינט שפשוט שהם שונאים חרדים
 לא מאמינה 

וכמה מהם קשורים לתפיסה ביחס לגירושין.

גירושין נתפסים בציבור החרדי בצורה הרבה יותר שלילית, ולכן-

1. במקרה הטוב, ינסו הרבה יותר לעבוד על הזוגיות, וזה יצליח.

2. במקרה הפחות טוב, יעדיפו את חיי הנישואין הפחות מוצלחים על גירושין. [לפעמים בצדק ולפעמים לא].

3. גם במקרה פחות טוב, יבינו שאם הם יתגרשו, תהיה להם סטיגמה מאוד שלילית, שהרי אם מתגרשים רק במצבים קיצוניים, אז החשד לגבי מי שמתגרש שהוא בעייתי הרבה יותר גדול.

כיון שהציבור החרדי גדל ומתחנך בצורה מאוד מאוד אחידה, ובגדול כולם מתחנכים לחשוב אותו דבר ובאותה צורה, לעשות את אותו מסלול חיים בדיוק, לחשוב באותה השקפה, ובגדול להיות הכל לפי הספר.

אז זה גורם שיהיו הרבה פחות הבדלים בראש מבחינת דעות ומסלול חיים ו@נשמה כללית כתב (בהגזמה)- שבגדול כל אחד יכול להתחתן עם כל אחת, כי באמת יש אחידות גדולה.

זה יכול להסביר את העלייה, כיון שבאמת רואים שהציבור החרדי נהיה יותר מגוון והרבה יותר תת זרמים, פתאום יש כמה סוגים שונים של מוסדות וכולי, אז אוטומטית החברה נהיית פחות הומוגנית ופחות אפשר להסתדר כולם עם כולם.

זה מסביר גם למה דתיים וחילונים בסדר עולה, החברה הדתית אמנם פחות הומוגנית מהחרדית אבל עדיין יש הרבה אחידות, לעומת הציבור החילוני שזה אפילו פחות.  

וגם מסביר כמובן איך אפשר להתחתן תוך 4 דייטים ועם הבחורה הראשונה שפוגשים, פשוט אין ייחודיות בשום אחת ספציפית. אז כל עוד אין משהו שמרתיע בה/בו מדי, יאללה אפשר לסגור.

ואת זה אפשר לבדוק בקלות בבירורים המקדימים, ואת ההתאמה במישור הזה בודקים טוב-טוב.

לדעתי, זה חלק ממה שמאפשר את שיטת השידוכים החרדית.

כתבתי שכל אחד מוכן להתחתן עם כל אחת שהוא מוכן להיות חבר חדר שלה בפנימיה

כי אין הרבה פער בין חיי נישואין לחיי פנימיה

שניהם "תפקודיים" כמו שכתבה @חתולה ג'ינג'ית, ואם זו אשה שאתה יכול "לתפקד איתה", אז סבבה...

וכמובן שזו הגזמה וכו'

זה משתלב באורח החיים והתרבות.

מה שטוב לבחור בן 19 מחסידות סגורה, שמכיר רק בנות מהמשפחה הקרובה, ושייך לזרם מוגדר מאוד, לא טוב עבור בחור בן 23, שהיה מדריך בבני עקיבא ביחד עם מדריכות, בחירת הישיבה התיכונית הייתה ההחלטה המשמעותית האחרונה בחייו שההורים עדיין היו שותפים בה, יש לו כיוון משלו שהוא עיצב לעצמו, והוא נחשף לתפיסות רומנטיות ביחס לנישואין.

איזה חודשיים ואיזה שלושה.. 

זוג סטנדרטי יתארס תוך שבועיים, זוג עם תעוזה תוך שלושה, וזוג ממש חוצפן אולי ימשכו חודש... 

חוץ מאצל המודרנים ממש ממש ממש. 

חודשיים.

אבל לגבי הסטנדרט הליטאי- באמת קצת התפרעת.

חמש פגישות זה הנורמה.

בגדול יש הבדל בגישה לחיי נישואין בין החברה החרדית (השמרנית) לחברה הדתית לאומית.

החברה החרדית (המיינסטרים)  עדיין יוצאת מנקודת מבט "מסורתית" על חיי נישואין- מה שנקרא: נישואין תפקודיים, לעומת החברה הדתית לאומית שמושפעת יותר מתרבות המערב ומחפשת רומנטיקה בנישואין. שתי הגישות מורכבות ולכל אחת המעלות והחסרונות שלה.

אבל

כשבאים בגישה "תפקודית" יותר, אין מה למשוך כ"כ הרבה זמן.

מבררים לעומק קודם: תכונות, סגנון, אופי, רקע משפחתי, השקפות עולם,

והפגישות באות כדי לוודא שקיימת מציאת חן וכימיה בסיסית.

מעבר לזה- מאמינים בחברה שהשאר יתפתח אחרי החתונה, וגם ככה אין אדם מושלם כך שאין צורך לבחון אותו מכללללל היביטיו.

(רק הדגשה קלה: זה לא שהחברה החרדית היא "מכחישת" רומנטיקה, אלא היא מאמינה שאם הנתונים הבסיסיים מתאימים זה מתפתח אח"כ, והראיה לכך היא מהשידוך של יצחק ורבקה: "ויביאה האוהלה שרה אמו- ויאהבה", כלומר רק אחרי ה"הבאה לביתו"- נישואין, מתפתחת אהבה.

בהתחלה כתבת על ההבדל בהסתכלות על עצם חיי הנישואין - מה שמהווה הבדל למשך כל השמונים שנה שביחד.

ואחר כך עברת לנקודה שגם מה שכן שואפים מהנישואין להוות - בונים על כך שזה יתפתח לאחר החתונה.

כלומר - שי כאלו שהם מודרנים "למחצה" ואז בגיל הצעיר זה יהיה כרגיל ויותר מאוחר ימשכו.

אבל בחור סטנדרט מפוניבז' או בחורה סטנדרטית מ"הישן" - גם בגיל 30 לא ימשכו יותר משלושה שבועות..

אצל בנות זה בעיה כי היציאה לעולם בלי עוגן בבית - משפיעה לרעה.

אבל בחורים שנשארים עוד שנה ועוד שנה בישיבה - לא מאוד נפתחים.

שאני לא חרדיה לכל מי שחשב... כאילו מחמיא לי והכל אבל... שלא יהיו טעויות

אני דתיה רגילה 

נעלבתי בשם הציבור הדתי לאומי

סליחה אם נפגעתם

אני לא באה מאף אחד מהציבורים האלה (כך שאני מגדירה את עצמי דתיה וזהו) והעיקר מבחינתי זה הכוונה של האדם לעשות את רצון ה'... אני לא חושבת שאחרי מאה ועשרים יבואו לאדם ויגידו לו "למה היית חרדי/ דתי לאומי"... העיקר התורה מובילה בחיים שלו.

יש מספיק דוסים לא חרדים, ומספיק חרדים לא דוסים.

יש פגישות

אה וגם שיש להם טבלת נושאים ייחודית שהעלו פה מלא פעמים

חבר הראה לי שמישהו העלה לפייסבוק את הרשימה הזאת בקטע של זלזול

ומלא אנשים חילונים דווקא יצאו עליו ואמרו שהלואי שאצלם היו ככה באים ברצינות לבדוק קשר זוגי

הוא התכוון שמצייצים העלו את זה כזלזול ואז יצאו עליהם בתגובות שתכלס אצל החילונים הקשר עוד יותר שטחי

בפרט כאן בפורום, כבר יצא מהאף..

אפשר לחשוב שהעוילם בטוח שכל זוג נפגשים חרדי הולכים עם דף כזה ומקריאים שאלות

זה כולה טבלת עזר שהוציא איזה ארגון חביב, כדי שמי שרוצה יוכל לעלעל בה ולקבל רעיונות.

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.