אני בחרתי להיות אברך אבל לא להתפשר על הכנסה.
אז מצאתי את המקצועות שאני יכול להכניס בהם שכר תלת ספרתי בשעה, שנותנות לי גמישות ולך תדע, כשאסיים את הכולל אולי אעשה משהו אחר
אני מניח שאדם שהולך לאברכות, לוקח בחשבון שהוא יצטרך לחיות בדוחק או למצוא עבודה בשביל אחה"צ וכו' (או להתחתן עם מהנדסת 
). אין לי שום בעיה (ואם כבר - יש לי הרבה מאוד הערכה) עם אנשים שבוחרים במקצוע בשכר נמוך, כשהם לוקחים בחשבון את ההשלכות של זה.
הבעיה היא שיש הרבה יותר מדי אנשים (ובעיקר נשים), שהולכים למקצועות האלה בלי שהם בכלל מבינים את המשמעות. שכר של 6-7 אלף ש"ח בחודש לא יכול להחזיק משפחה, ואני שומע אנשים שחשבו שהם בסך הכל ייאלצו לוותר על חופשות בחו"ל.
סכומים ממוצעים למשפחה עם 3 ילדים, נניח שאחד מהם עדיין במעון (ברור שכל אחד מהם יכול להיות קצת יותר גבוה או נמוך):
שכ"ד - 3,000 ש"ח.
חשמל - 300 ש"ח בחודש.
ארנונה ומים - 300 ש"ח בחודש.
דלק וביטוחים לרכב - 1,500 ש"ח בחודש.
מזון - 2,000 ש"ח בחודש.
מעון - 1,500 ש"ח בחודש לילד אחד.
צהרונים - 1,500 ש"ח בחודש לשני ילדים ביחד.
תקשורת (סלולרי ואינטרנט) - 100 ש"ח לחודש.
עברנו את ה-10,000 ש"ח ועוד לא דיברנו על רפואה, ביגוד, חוגים, מוצרי חשמל ועוד המון הוצאות שונות ומשונות שיכולות ליפול עלינו.
אז נכון שאפשר כל החיים לנסוע באוטובוסים ולא ברכב, ואפשר לגור במקום שבו השכירות עולה 2,000 ש"ח, ואפשר לא לחמם בחורף ולא לקרר בקיץ, אפשר הכל. אבל לבחירות האלה יהיו מחירים אחרים, אני הסתכלתי כאן באמת על הממוצע של תנאי חיים מאוד מאוד בסיסיים שלא כוללים מותרות כלשהן.
בשכר זוגי של 14-15 אלף ש"ח בחודש יהיה אפשר בקושי לחיות ברמה בסיסית, שלא לדבר על לחסוך או על להרגיש רווחה כלכלית.
וכן, הייתי סטודנט וחיינו במשך כמה שנים משכר משותף של 6,000 ש"ח. ברור שזה אפשרי, אבל מי שבוחר בכך צריך לדעת למה הוא נכנס ועל מה הוא מוותר - ולא ללמוד עבודה סוציאלית או ריפוי בעיסוק ואז במשך 40 שנה לבכות על השכר הזעום שלא מאפשר לחיות כמו שציפיתם.
רק שהתחתנתי עם סטודנטית להוראה ולא היה כמעט רלוונטי ללמוד משהו אחר מבחינת כישורים ותכונות.
ולכן מאז החתונה אני המפרנס העיקרי גם כיום שהיא עובדת ומכניסה יפה (יחסית למורה בשנה שלישית שעובדת ב2/3 משרה) אני עדיין מכניס בערך פי 2 ולפעמים פי 3 ממנה
בהתחלה היה צמצום כי גם היא לא עבדה וגם שילמנו שכ''ל עבורה והיום יש גם רווחה גדולה גם הרבה פינוקים וגם הרבה צדקה וחיסכון.
אני עובד על זה קשה מעבר לשעות הכולל אבל מרוויח יפה.
אז נכון זה לא מספיק לנו לחופשות בחו''ל (אם נרצה נוותר על דברים אחרים בשביל זה) אבל כן קונים כמעט כל מה שרוצים בלי חשבון, כם יוצאים פעם פעמיים בחודש למסעדה ומשאירים שם סכומים יפים (מה לעשות, אני אוהב אוכל טוב)
אני טוען שגם בתור אברך/סטודנט ניתן להכניס סכומים יפים
אם שני בני הזוג נוטים לשם שינסו לחפש. יש עוד מקצועות מכניסים. אגב אני היום מתפרנס לא רק מכתיבה אלא גם מהעברת סדנאות כלכליות, ליווי כלכלי, ובכללי - אני מלמד אנשים דברים (סוג של מה שאשתי עושה) ובחרתי להתמקד בדברים שיש להם השפעה כלכלית אדירה (חיסכון לטווח רחוק, פנסיות, התנהלות כלכלית תקינה) והנה גם אני 'מורה' רק מוכנים לשלם לי פי כמה מאשר מוכנים לשלם לה
ורוב מוחלט של האנשים יכולים להרוויח יותר אם רק ישימו את ההכנסה בראש סדר העדיפויות שלהם ולא אידיאלים
יש הרבה אידיאלים חשובים.
ויש 'עבודה אידיאלית'
אם אתה עובד בעבודה מכניסה יש לך גם יותר זמן וגם יותר כסף לממש את האידיאלים שלך.
אם אתה רוצה עבודה 'אידיאלית' כי זה מה שחשבת שטוב לעשות אתה תקרע את עצמך בעבודה, לא תרוויח מספיק ולא ישאר לך לא זמן לממש את האידיאלים ולא כסף לתרום לאחרים שממשים את האידיאלים.
אני לא אומר לוותר על האידיאלים אני אומר שכשאתה הולך לבחור עבודה תחשוב על הכסף ולא על האידיאל בעבודה עצמה וכך יהיה לך הרבה יותר אמצעים לממש את כל האידיאלים בחייך
(לא יודע מה האידיאלים שלך אבל כמעט כל אידיאל מצריך כמויות של כספים. אתן דוגמא קטנה מעצמי. אידיאל שמאד חשוב לי זה ארץ ישראל לעם ישראל. הייתי בגבעות העברתי הרצאות ופעולות בסניפים וכו' היום אני גם תורם מאות שקלים כל חודש רק לעניין הזה, גם מסוגל כלכלית לגור במקום שחשוב להתיישבות למרות הריחוק שלו מכל מיני מקומות ועלויות נלוות גדולות (אין וספרים גדולים או חנויות זולות. הכל כאן די יקר חוץ משכ"ד אבל ביחד יוצא יקר יותר)
גם מסוגל לקחת שבוע שבועיים שלוש הפסקה מהעבודה שכשצריך אותי למשהו ממוקד.
זה לא משהו שניתן לזלזל בו
אולי אפשר להסכים
אם למשל יש אידיאל של משפחה - מחסור בכסף שוחק מאד מאד מאד את התא המשפחתי.
אם יש אידיאל של חינוך - מחסור בכסף ישפיע על חינוך הילדים - שלך
שימי לב שלא אמרתי רק לתרום והצגתי לפחות מהצד שלי איך כסף מאפשר לי לבוא ולעשות ולהתנדב בעצמי ולא רק לתרום.
רוצה דרכים להשפיע על חינוך עם כסף? מימון חוגי העשרה בגנים/יסודי
מימון שיעורים פרטיים לאנשים מוכשרים שלא יכולים להרשות לעצמם
תהיי יותר מוצלחת כלכלית - קרן קרב - ממומנת מתרומות. תוכלי להקים קרן משלך שתתן משכורות למורים שילמדו תכנים מעבר בשעות נוספות בלי שההורים יצטרכו לשלם
אני (אם תשימי לב בשרשור כאן ובכללי) לא מעודד הייטק בדיוק בגלל זה - אין שעות עם הילדים. יותר מזה, כפי שכתבתי גם אשתי מורה וגם ההורים שלי. אני לא נגד חינוך ואני לא בעד הייטק.
אני בעד לעשות החלטות מושכלות וחכמות שלוקחות בחשבון גם את האחר כך ולא את הכאן ועכשיו. והאחר כך זה היכולת לעזוב עבודה (אני מניח שבתור מורה גם אם תרצי לעבור לעבודה אחרת היכולת הכלכלית לעזוב עבודה ולחזור ללימודים נמוכה עד לא קיימת) ולעבור לתחום אחר אם זה מה שאת רוצה.
היכולת במקרים מסויימים להסמך על משכורת אחת בלבד (ח"ו ילד חולה וצריך טיפול צמוד ואחד ההורים צריך לעזוב עבודה)
זה היכולת לחתן ברווח בלי הלחץ של מאיפה נביא כסף לחתונה
זה היכולת לאפשר לילדים לימודים גבוהים במקצוע שהם רוצים
וסליחה אבל כמעט כל הדברים הללו לא ניתן לעשות ממשכורת של שני מורים.
כי כתבתי מפורשת שאני לא מעודד הייטק בדיוק בגלל שעות עבודה!
יש כלכך הרבה עבודות ומשרות הרבה פחות תובעבניות מהייטק והרבה יותר מתגמלות מחינוך.
לא אמרתי שכולם צריכים להיות עצמאיים. (להיפך כתבתי די מפורש שזה צורך כישורים שאין לכולם)
את זאת שהופכת הכל לשחור לבן הייטק או חינוך
והמורים של הילדים של כולנו... מצב המורים במערכת החינוך די דפוק. הפסיכומטרי שלהם נמוך בהרבה מהממוצע וכך גם ציוני הבגרות שלהם (https://www.themarker.com/news/education/1.7430508)
המורים לאנגלית לא יודעים אנגלית מספיק טוב וגם כשהם כן יודעים הם לא יודעים ללמד אנגלית (הרפורמה עמדה ביעד, אבל התלמידים עדיין לא יודעים לדבר אנגלית)
מורים למדעים או מתמטיקה לא יודעים מדעים ומתמטיקה. (מורים ללא הכשרה: "אמרתי שאין לי מושג במדעים, אמרו לי 'שטויות'" )
כשיש 30 ילדים בכיתה היועצת מסבירה לאשתי ש20 אחוז מהילדים לא צריכים אותה והם יבינו לבד. 20 אחוז לא יעזור מה שהיא תעשה וה60 הנותרים היא יכולה להשפיע עליהם קצת לכאן או לכאן אבל בגדול היא די מיותרת.
כן. זה המצב. רוב הילדים רק שורדים את בית הספר בגלל תנאים שמערכת החינוך לא מספקת להם (כיתות קטנות, מורים מוכשרים, העפה של מורים שלא עובדים כמו שצריך, מקצועות ותוכניות לימוד מותאמות למציאות הכשרה אמיתי ויעילה של מורים ועוד)
אז אולי את ובעלך חריגים בנוף ואתם אכן מוכשרים ומסורים ופשוט נולדתם להוראה. אבל רוב מוחלט של המורים שנמצאים במערכת שם בגלל התנאים, החופשים, שעות העבודה והקביעות ולא בשם האידיאל.
אז אמנם חינוך הוא לא הנושא אבל כן רציתי לתת את הקונטרה למצג שהצגת לנו כאן שכל מי שהולך לחינוך זה מאידיאל. לרוב זה בגלל שעות העבודה הנוחות והחופשים והקלותהיחסית של תואר בחינוך לעומת תארים אחרים.
עוטפים את זה לרוב באיצטלא אידיאולוגית אבל עובדתית זה לא המצב (אחרת המורים לא היו נראים ככה... אם היתה דאגה אמיתית לדור העתיד היית רואה אנשים מוכשרים מגיעים להוראה ולא אנשים עם ציונים נמוכים משמעותית מהממוצע., היית רואה מורים שמכינים את החומר כמו שצריך, שמלמדי אותו כמו שצריך, היית רואה שיפור במבחני מיצב ופיז''ה, היית רואה ילדים שלומדים בצורה משמעותית...
כיוון שזה לא קורה את מבינה שרוב המורים לא באו מאידיאל, או אפילו אם באו מאידיאל - הם לא כלכך מוצלחים בלממש אותו
האם אין חריגים? יש אבל זה לא מלמד על הכלל.
להיפך. על כל אחת עם פסיכומטרי 780 יש אחת עם פסיכומטרי 192 כדי להתכנס לממוצע של 488 אז נכון אין ציון כזה 192 אז יש 2 מורות 300
הממוצע לא משקר
באולפנה שלך. מה הציונים הממוצעים של התלמידות? מה המגמות שהן עושות? לאן הן ממשיכות בלימודים גבוהים אח''כ?
ולגבי הבת שלך. קיבלה מלגה בשווי 40,000 שח שזה יפה מאד. היא תתחיל כמורה מתחילה בלי וותק ותהיה המורה הכי טובה בעולם. היא תקבל שקל יותר מעמיתה שלה שתהיה מורה חסרת תועלת? לא
היא תקבל הרבה פחות ממורות חסרות כישרון וסבלנות שהדבר היחיד שיש להם הוא וותק.
לזה לא קוראים לתגממל לזה קוראים לפתות אותה להוראה כדי לדפוק אותה אח"כ
אשתי לא היתה מורה אז חבל שאתם לוקחים את זה ככה
הבעיה מתחילה כשכל בחורה שניה שסיימה אולפנה הולכת להוראה בין אם היא מתאימה ובין אם לא. זה פשוט הפך להיות הברירת מחדל.
ברור שיש עוד תגמול אבל זה ממש ממש לא העניין.
העניין הוא הבחירה. כשאתה מתחיל כמורה - אתה נכנס ללופ שאם תרצה (והרבה רוצים) לצאת מהוראה זה כמעט בלתי אפשרי. לעומת הרבה מקצועות אחרים שאפשר יחסית בקלות להסב מקצוע.
ואני לא אומר למורה תפסיק להיות מורה.
אני אומר שלפני שאתה לוקח החלטה כלכך משמעותית כמו מה אתה הולך ללמוד - תחשוב גם על הכסף. בצורה משמעותית. כי סיפוק והערכה ושליחות יש בכלכך הרבה משרות ולא רק בתחום אחד.
קח את מה שאתה רוצה לקבל ותנסה לקבל אותו בצורה מקסימלית
1 אם אני רוצה ללמוד תורה וזו התרומה שלי לעמ''י אני צריך להתפרנס כדי ללמוד יותר שנים. הוראה פחות רלוונטית
2 ההפוכה לגמרי אני חושב שאדם משפיע הרבה יותר כשיש לו את המוטיבציה וההערכה. כיום מורים לרוב לא מוערכים לא ברמה האישית ובטח לא ברמה הכספית. אני סבור שכל אחד צריך לעשות הכי טוב שהוא יכול בתחומים שבהם הוא הכי טוב וככה העולם יהיה 'נתרם' יותר מאשר שאנשים פחות מוכשרים הולכים לעשות אידיאל נעלה בצורה בינונית.
במאמר מוסגר אני חושב שמערכת החינוך באופן מערכתי כושלת ומלאה בכשלים מובנים שלא יכולים באמת להצמיח אנשים יזמים, סקרנים, עצמאיים מחשבתית, ואפילו לא ת''ח גדולים.
המבניות של מערכת החינוך להושיב עשרות ילדים קטנים בכיתה לכבות להם כל טיפת יוזמה וסקרנות כי זה לא השיעור הנכון עכשיו, לעשות תירוגלים מיותרים למרות שהבנת כי זה הקצב של הכיתה או שמתקדמים בחומר למרות שלא הבנת כי זה הקצב של הכיתה. למידה מייבשת שעות ארוכות כל יום בשיעורים. אז לא משנה כמה המורים יהיו מוכשרים - המוצלחים בעתיד יהיו אלו שלא 'התיישרו' למערכת אלא הצליחו למרות המערכת ולא בזכותה ולכן אני לא רואה הרבה ערך בללמד במערכת החינוך באופן כללי.
מה האחריות שלנו? לתת לילדים שלנו את הכלים להצליח למרות מערכת החינוך ולא בתוך מערכת החינוך.
ברור לי שיש הרבה מורים שהם מודל לחיקוי והערכה אצל התלמידים שלהם והצליחו לעשות שינויים גדולים. אבל זה קורה למרות המערכת ולא בזכות המערכת
ברור לי שבתור מורה את תתחלחלי ממה שכתבתי כאן אז אין לי עניין לפתוח את זה לדיון.
(עריכה לאחר שלא הובנתי נכון: כי מההודעה הזאת נשמע שאני) די מערער על השליחות שלך, על המקצוע שלך ועל מה שאת עושה רוב היום.
כבר מכין את עצמי לתגובות שלך למה אני כלכך טועה וזה לא נכון בכלל. אבל אני עדיין עומד בדעתי.
(עריכה: אין בכך לזלזל במאמץ הגדוול שלך או בהצלחות שיש לך.,פשוט שאלת איך זה לא שיקול בעיני. אז אני מסביר שלמרות שעשיה ונתינה לחברה כולה היא שיקול חשוב מאד - לדעתי לא זו הדרך ויש דרכים משמעותיות אחרות שבעיני אני עושה אותם ולכן אני לא מרגיש 'מצפון' איך אני לא חושב על להועיל לאחרים)
כן אני רואה שהמערכת כמערכת לא מסוגלת לעבוד
את טוענת אני מזלזל בך. לא קרה.
את טוענת שאני פונה אלייך אישית לא קרה.
אמרתי שהגיוני מאד שבתור מורה את תתחלחלי כי אני מערער על המקצוע והמערכ הקיימת לא עלייך. חבל מאד שאת לוקחת דברים שלא כוונו אלייך בצורה אישית ואני מצטער על זה. אבל זה לא מה שכתבתי
לכולם שהתפיסה הזו שלי כלפי מערכת החינוך בעצם מערערת על המקצוע והשליחות שאת רואה בו. לא בך
זה נקודה שמאד קשה לי איתה בכללי ובשרשור כאן היא היתה ממש בולטת.
מה כן? שהבחירה בהוראה תהיה בחירה מושכלת.
למשל לרכוש כבר בתחילת הדרך מקצוע נוסף לפני שנכנסים להוראה כדי שאם נרצה לצאת/להתפרנס מעוד משהו במקביל תהיה לנו את היכולת
למשל להבין ששני בני זוג מורים לרוב זה קשה. ואולי שאחד יהיה מורה והשני יהיה עם עבודה מכניסה יותר.
למשל לעבוד בחלקיות משרה בהוראה ועיקר העבודה במקום אחר (וה10-12 שעות שבועיות יהיו השליחות)
את צודקת. ואת המשפט הזה שכתבת אני כל הזמן אומר לאשתי "כי גם בתוך מערכת מוגבלת, יש הבדל גדול בין מורים שבאים מתוך שליחות והבנה של משמעות התפקיד שלהם, לבין מורים שבאים מתוך חוסר ברירה. והיה לי מאוד עצוב אם כל המורים שהיו מלמדים את הילדים שלי היו באים רק מתוך חוסר ברירה." אמנם בניסוח מעט שונה אבל זה מה שאני אומר לה כל יום כמעט.
אבל גם המורים האידיאליסטים מאד נשחקים. ואחרי 5, 10 ,15 שנה המשכורת לא עולה בהתאם ואז מגיעים למרמור, ל'חיפוף' לשגרע שוחקת וכבר האור בעיניים נעלם. והם הופכים הרבה פעמים להיות מורים מתוך חוסר ברירה. אין להם שום הכשרה להיות שום דבר אחר. ואז - אנחנו מפסידים.
אני לא אומר לא להיות מורים. היה לי מורה לפיזיקה (אמנם לא סיימתי שנה אחת איתו, עפתי מהבית ספר עוד לפני כן) שהגיע מהייטק ללמד פיזיקה הוא לימד יום אחד בשבוע אצלנו, 4 שעות רצוף. לא היה לא זמן ליותר מזה. הוא עבד בהייטק, היתה לו שליחות - להנחיל את האהבה לפיזיקה ואת היכולת לתלמידים שיהיו העתיד. אז הוא פינה פעם בשבוע 4 שעות ולימד. הוא היה המורה הכי טוב. הוא בחר בהוראה. ובמקביל עשה את הכסף שלו. הוא לא בא ממורמר, לא היתה לו את הטיקט של המורה אלא של המצליחן. למדנו ממנו כלכך הרבה דברים שהם לא פיזיקה... אז כן... יש דרכים לשלוח את המוכשרים. אבל אם הם מוכשרים, שיעצרו רגע ולפני שישאבו למעגל - שיקנו לעצמם עוד הכשרה נוספת במקביל.
ואם הם לא מצליחים, לפחות לדאוג שבן הזוג לא נמצא באותו מצב. כי שני בני זוג כאלו זה קשוח הרבה יותר מאשר אחד שמכניס הרבה והשני עם השליחות בבית הספר
יש משהו הזוי בכך שלפטר את מנכ''ל משרד החינוך לוקח וים אחד ולפטר מורה גרוע שעושה נזקים לתלמידים ולבית הספר צריך את כל התהליך המייגע הזה שבמהלכו הוא עדיין פוגע בתלמידים.היום פיטרו את מנכל משרד החינוך. כמה זמן זה לקח? דקה
לפטר מורה גרוע לוקח שנה ותהליך ארוך שכמעט אף פעם לא קורה בגלל אירגוני המורים והמערכת הרקובה
אז קודם, הלכתי להנהלה. פוטר המנכל הבוקר. רק נותן פרופורציות
ואני לא צריך שתספרי לי על המסירות נפש של מורים. אשתי מורה. ההורים שלי מורים. אחיות שלי מורות. אני מוקף מורים. ומכיר טוב את המסירות נפש הזו. אני מדבר על כשלי המערכת מצד אחד ועל המורים שבאים להוראה בלי יכולות רק כי זה נוח.
ופייגלין? מה לי ולו?
מה לו ולמציאות?
היחס למי שבוחר לעשות שליחות הוא לא מזלזל. רק מרגיש לי מתוך היכרות עם הרבה מורים שהרבה מהם אם היו מחזירים אותם לנקודת האפס בה הם החליטו להיות עובדי הוראה הם היו מקבלים החלטה שונה. למה? כי הם באמת לא לקחו את המצב הכלכלי בחשבון.
אני פחות נמצא בפייסבוק וכדו' אבל שולחים לי הרבה פעמים צילומי מסך על קיטורים המוניים של עשרות ומאות מורים שעצובים ומתחרטים על כך שהם בחרו בהוראה.
אני רוצה שזה ישתנה. שמי שמורה יעשה את זה - מבחירה. לא מתוך כורח. כי אין לו דרך אחרת לסגור את החודש.
לגבי הרמה הלימודית של המורים אני מסכים איתך שצריך יותר מאשר חשבון אנגלית והבעה בשביל להיות מורה טוב
אבל בשביל להיות מורה טוב חייב גם חשבון אנגלית והבעה (ושליטה בחומר שמלמדים מעבר לכך)
מורה בסופו של יום אמור לתת ידע. כן, עם הרבה חום והרבה אהבה והרבה מידות והרבה סבלנות. אבל זה צריך לבוא במקביל ובנוסף לידע. וכשהרמה היום של המורים נמוכה זה גורם:
א לזלזול של תלמידים במורים (מניסיון בתור תלמיד, כשאתה רואה את המורה טועה באיות/עושה תרגיל לא נכון על הלוח/מסתבכת עם לוח הכפל/שורה תחתונה יודעת פחות ממך או לא הרבה יותר ממך) אתה לא מצליח ללמוד ממנה גם את מה שאתה לא יודע.
ב גורם לסף כניסה נמוך (כי יש תנאים יחסית נוחים מבחינת חופשות ושעות עבודה וקביעות) ואז יש אנשים שגם חסרים במידות וגם חסרים בידע.
ג אגיד את זה בזהירות אבל אגיד את זה. מורה אמור לחנך לצמא לידע. להרגלי למידה, ללמידה. להתמדה בלמידה. ואם הוא עצמו לא יודע איך לעשות את זה... איך הוא ילמד את זה??? ואני יכול להגיד לך שרואים את זה בשטח.
בנוסף אני לא רוצה להעלות את הסף הדרוש להיות מורה. אני רוצה שאנשים יסננו את עצמם מלהיות מורים אם הם לא מוכשרים. מורה צריך ללמד 30 ילד איך ללמוד ולהביא אותם לציונים טובים, לחדוות למידה, לצמאון לידע, להתמדה והרגלי למידה... אם הוא לא יודע בשביל לקבל 550 בפסיכומטרי (הממוצע) איך הוא מרשה לעצמו בשם החינוך ללכת ללמד ילדים? אני באמת לא מבין? הוא ילמד אותם את הכשלים שלו.
עכשיו נכון, אם היינו אומרים שלציונים אין משמעות והכל רק מידות טובות והתנהגות אני מקבל את זה. שיקבל 0 בפסיכומטרי העיקר שיחנך. אבל הילד נמצא במערכת שונה. הילד נמדד בשיעורי בית, במבחנים, בתעודה, המערכת בבית הספר סובבת סביב הציונים והיכולת הלימודית נרצה או לא נרצה. אז לא לתת ליכולת ללמד את כל הדברים הללו משקל גדול וללכת לחנך בשם האידיאל של חינוך - אנחנו פוגעים אולי בילדים. כי אנחנו מתמקדים בלתת להם ערכים כבוד, יראת שמיים, התמדה וכו אבל מודדים אותם בציונים. ולא נתנו להם כלים להתמודד עם הלמידה והציונים. לכן (וגם בכיתה א או ב שאין יותר מידי משקל לידע של המורה יש משקל גדול מהם להקניית הרגלי למידה שעל פי המון מחקרים בישראל אין לתלמידים הרגלי למידה כמעט בכלל)
אז נכוןף אנשים משתנים מאז בית הספר או הפסיכו אבל כשזה הממוצע ומצד שני גם הרמה הלימודית של התלמידים נמצאת בירידה מתמשכת אולי הציונים כן חשובים. (ואם לא בואו נבטל אותם. אי אפשר להגיד שזה לא חשוב ואז למדוד על פיהם ולפי הציונים להתקבל לבתי ספר אולפנות ישיבות וכו)
לגבי ההצעה שלי. לאו דווקא להתחיל לעבוד במשהו. אבל כן לעשות לימודי תעודה בתחום נוסף כדי שתהיה את היכולת להסב מהוראה למקצוע אחר באופן מהיר. בלי התלבטות איך ללמוד תואר/תעודה תוך כדי עבודה.
אתן כאן רשימה קטנה של מקצועות. מקצועיים צווארון לבן: חשבות שכר, ראיית חשבון, סוכן/ת ביטוח, ייעוץ משכנתאות, ייעוץ כלכלת משפחה, קאוצי'נג (אני לא אוהב אישית יותר מידי אבל זה תחום שאפשר להתפתח איתו די מהר) איבחון דידקטי, קלינאות תקשורת, ריפוי בעיסוק
מקצועות 'פיזיים' התקנת מזגנים, אינסטלציה, נגרות, שיפוצים, תפירה, חשמלאי, תיווך, תפעול מנוכות CNC, ריתוך, ריצוף
מקצועות נוספים: פרסום, עיצוב, גישור
עכשיו לא כולם אפשר לעבור מ0 למאה ברגע אבל אפר להתחיל במקביל לעבודה כמורה להתחיל לעבוד במקצוע שרכשת וכנהייה לך יותר עבודה לעזוב את ההוראה.
עכשיו כמעט את כל המקצועות שכתבתי כאן אפשר ללמוד בין חצי שנה לשנתיים. יש כמה שמצריכים יותר זמן אבל זרקתי רשימה מתוך היכרות שלי עם אנשים שעובדים בזה. זה שכר טוב, שעות נוחות כמעט תמיד, והכשרה לא ארוכה מידי
אני מכיר אנשים שעובדים במכונים פרטיים שמרוויחים יפה הגיוני שיש חלוקות פנימיות שאני לא מכיר.
200 לשעה זה יפה וכמו כל עבודה יש מיסים. אני מכיר קלינאית שעובדת במכון פרטי ומקבלת בערך את הסכום הזה (קצת פחות) אבל הרבה הוצאות לא עליה.
כנ''ל ריפוי בעיסוק.
אולי זה המערכת שנותנת פחות במשרד החינוך אבל הנקודה שניסיתי להגיד היא - להיות עם עוד אופציות לא לקחת את הרשימה שלי ולבחור משהו וישר ללכת על זה אלא לעשות בירור. זרקתי מתוך היכרות עם אנשים לא עם המערכתיות של המקצועות הנ''ל
נכון. אז אם את בכל מקרה הולכת על הוראה תוך שנתיים את יכולה לסיים את התואר שני ולהיות מאבחנת. זה 'נכנס' בתוך מה שהגדרתי.
לגבי קלינאות וריפוי בעיסוק כבר העירו ואמרתי אני כותב את זה מהיכרות אישית ולא מהיכרות עם כלל המקצוע. אנשים שמרוויחים יפה מאד
לגבי הפיזיים - כן. שוב, מהיכרות אישית. וגם מסטטיסטיקות של הלמ''ס
הרבה ממה שכתבתי הם לא משהו שתוך יום יש לך משרה מלאה וכתבתי את זה. המטרה - להוסיף הכנסה תו''כ הוראה עד שמגדילים אותה ועוזבים הוראה (אם רוצים)
ביקשו שאתן רשימה אז זרקתי מה שעלה לי לראש. זה לא איזה תנ''ך קדוש.
לגבי מה שכתבת בסוף. אני איתך. את תרוויחי ממוצעע מינוס בעלך ירוויח הרבה מעל הממוצע יש לך את ה'פריווילגיה' לעסוק במה שחשוב ולפנות שעות לבית. לא לכולם יש את זה.
כן אומר שאם עכשיו יש מחשבות על הסה לא כדאי להכנס לחינוך בלי משהו ביד להסב אליו
סתרי המדרגההסיפור על המורה לפיזיקה?
מיואשת******הזלזול במערכת שגורמת לזה. ובמורים שבאים כי נוח וממש לא במורים שבאים ומוסרים את הנפש
מה עובדתית לא נכון בהודעה הזאת?
תראה, אני מבין את הלך המחשבה שלך. הרבה שנים חשבתי ככה.
היום, אני רואה אנשים משתנים, אנשים שחשבו ככה על עצמם שעם קצת הכוונה פתאום מכניסים פי 2 באותם שעות עבודה
אתה יודע מה הדבר שהכי מונע הסבה מקצועית מאנשים?
כסף. הצורך בכסף. כי לעבור לתחום חדש הרבה פעמים צריך ללמוד, צריך שנה שנתיים להתכונן למעבר הזה ולא כולם מצליחים לעשות את זה תו''כ העבודה הקיימת שלהם. וכיוון שיש להם 0 חסכונות אז הם לא יכולים לאפשר לעצמם ללמוד משהו אחר רווחי יותר.
זו מלכודת מסוכנת וכואב מאד.
זה הולך ככה:
לבן אדם אין הכשרה מקצועית או שיש לו הכשרה לעבודה בשכר נמוך והרבה שעות עבודה - הוא עובד כל היום וגומר את הכוחות שלו בשביל כלום כסף - הוא רוצה לעבור ללמוד במשהו אחר אבל אין לו את ההכשרה לכך (שים לב, לא הכישורים אלא ההכשרה) - הוא ממשיך לעבוד בעבודה שוחקת בשכר נמוך ובטוח שאין לו את היכולת לעבוד עבודה - המשפחה גדלה ההוצאות גדלות והמשכורת מדשדשת - לוקחים הלוואות שהסיכוי להחזיר אותם נמוך מאד - נכנסים לרוטינה של גלגול הלוואות - ברוך כלכלי
מה יכול לשבור את המעגל הזה בכל רגע נתון? כסף שיאפשר לקנות הכשרה.
מה יעשה מי שאין לו כסף? לרוב יצטרך איכשהו לקנות (לאו דווקא בכסף הרבה פעמים זה בזמן) הכשרה במקביל לעבודה.. זה קשה ומאתגר אבל אפשרי.
ולכן אני אומר תלמד מראש מקצוע רווחי ואז לא תהיה במעגל הזה אף פעם.תמיד יש לך את ההכשרה גם אם תבחר לעבוד במשהו אחר אידיאלי כהגדרתך. זה יהיה מבחירה ולא מתוך כורח או חוסר ברירה
או וותק גדול מידי או שכר גדול מידי
מכיר אישית זוג מורים זשניהם מגישים לבגרויות שניהם עם תואר שני ווותק של למעלה מ25 שנה שניהם עם מקסימום ההשתלמויות האפשרי מגיעים לכ25,000 יחד. זה נשמע הרבה אבל המשפחה כבר גדולה. 9 ילדים ההוצאות גדלות. בר מצוות חתונות הוצאות בריאות גדולוות יותר... לא פשוט
יש כאלו שאכן מרוויחים כפול כבר בהתחלה, ויש גם לא מעט שלא מצליחים להשתלב מהר או להשתכר ומרוויחים בכלל לא כפול. בערך כך. מי שלא באמת מתאים לזה, יכול גם לא להצליח...
ואחרי 20 שנה בשביל 12000 שקל זה לא מספק. זה שוחק.
שני ההורים שלי מורים שניהם עם וותק של כמעט 30 שנה. שניהם עם תואר שני שניהם ביחד לא מגיעים או מתקרבים ל30,000 שקל. לא הרבה באמת למשפחה עם 9 ילדים
זה שוחק. זה משפיע. זה שעות לא שעות שאתה לא מתוגמל עליהם, זה לא נותן סיפוק לתת את כל כולך כל החודש ואז להלחם על לסגור את המינוס ולוותר כל הזמן על דברים שאתה רוצה
ב"ה ההורים שלי מסודרים, עובדים בשביל השליחות, מסתדרים יפה עם ההכנסה הזאת אבל - אני חושב שאם הם היו במקצוע אחר - היו יכולים לקבל גם סיפוק וגם להכניס נורמלי
תחשבי שאחרי שלושים שנה מגיעים בעצם לפחות מ15,000 כל אחד. וזה אחרי י-ם השתלמויות, תואר שני, ועוד.
הצרכים עם 9 ילדים בוגרים שונים מאד מכמה קטנטנים. העלויות של 3-4 ילדים בפנימיה (אולפנה ישיבה) + נסיעות, + קצת כסף לתת לילד, + מעון במקביל + בגדים ל9 אנשים וכשהילדים גדלים זה עולה הרבה יותר. +משקפיים כשצריך (וזה יקר!!!) + חסכונות ל9 ילדים גם לחתונות ובר/ת מצוות וגם לעזור בהמשך החיים + טיפולים והוצאות חריגות (סתם לדוגמא, טיפול פסיכולוגי אם צריך, או חוגים או אפילו טיול משפחתי, הולכים לאטרקציה הכי זולה ב60 שקל אוכליפ פלאפל ב15 שקל ואופס טיול קטנטן עלה כבר 1000 שח.
טיול גדול של כמה ימים עולה פי כמה.
ההוצאות הם ענקיות.
שהם הגיעו ביחד ל10,000 שח
או רכיבה/שחיה טיפולית או כל מיני דברים כאלו...
ואנשים מוותרים על דברים חשובים כי אין כסף לצערינו
במקרים אחרים שנצרכים מוותרים על זה בלית ברירה
כדי לעניין
אבל רכב זה לא דומה
כשתצטרכי לקחת תינוקת בת 3 וחצי חודשים למטפלת רבע שעה הליכה בגשם כי היא הכי זולה ואין רכב ואי אפשר לשלם הרבה (מניסיון אני אומר, כן?) את תביני שזה לא דומה למסעדה בכלל ויאללה שתלך העבודה לעזאזל לא רוצים לעבוד לא משנה כמה זה חשוב.
לעבוד במקום שטוב לך להיות בו זה מספק? כן. מספיק בשביל לסבול? לא. מספיק בשביל לא להתפנק? איכשהו כן
עבודה מספקת זה פינוק. עבודה מפרנסת זה הכרח
כי זה לא עליו
מצד שבמקור הקללה של האישה זה הריון ולידה
והקללה של הגבר זו הפרנסה
אז ההקבלה לפרנסה זה ההריון והלידה ולא עבודות הבית
ואני חושבת שזו לא בהכרח ההקבלה הנכונה בהקשר הזה של "עול" כ המקור לעול הפרנסה הוא בעונש שלאחר החטא.
זה הכל.
לא כמה את טובה
אני יכול להיות הכי טוב באכדית אבל אם המשרה היחידה בארץ כבר תפוסה זה לא יעזור לי
הקצנתי אבל הכל תללוי איפה גרים (לא כל מקום ניתן לעבוד בכל מקצוע ולהרוויח הון)
הייטיקיסטים ממוצעים ומטה מרוויחים פי 2 ממורה מעולה ככל שתהיה
הנקודה היא שצריך לבדוק ביקוש לא רק במה אתה טוב.
ואם הולכים על עסק עצמאי (מורה פרטי קונדיטורית וכו') צריך המון המון תכונות אופי של עצמאי החל מניהול זמן ומשמעת עצמית עד הבנה בבירוקרטיה, שיווק, פרסום, יכולת לתמחר נכון ולגבות כספים וכו' מי שיש לו את תהתכונות האלו לרוב יצליח להתפרנס מכל דבר גם אם הוא לא הכי טוב בהם. הוא פשוט יזם. הוא לא קונדיטור.
אני עושה סדנאות לעצמאים ונפגש עם המון עצמאים שעושים מה שהם אוהבים אבל לא מצליחים לעשות את זה נכון בצורה שתפרנס אותם מעבר למינימום. לרובם כשאני יושב איתם אחד לאחד אנחנו רואים שכמות השעות שמושקעות בעסק לעומת המשכורת - פחות ממינימום משמעותית.
הייטקיסט הרבה מתחת לממוצע לעומת מורה שהוא גם יזם ועצמאי בנפשו אכן זו השוואה 'טובה'' אך לא הוגנת. זה לא בגלל ההייטק או ההוראה אלא הכישורים האישיים והמוטיבציה להצליח
מורה במערכת החינוך מקבל טוב ביחס לפסיכומטרי ועדיין מקבל כל כך קצת - כי הפסיכומטרי של המורים נמוך כלכך (בערך 100 מתחת לממוצע. אלו המורים של ילדינו ושל העובדים בעתיד. נתון מדאיג בהחלט) ואם את מחשבת לפי שעה בואי תחשבי גם שעות של הכנת שיעורים, הכנת ובדיקת מבחנים, שעות על גבי שעות של שיחות עם הורים. עם המנהל/רכז מקצוע, גם ההורים שלי מורים וגם אשתי מורה. זה ממש ממש לא הרבה פר שעה.
אכן הבעיה היא אירגוני המורים שחוסמים כל אפשרות לתגמל ע"פ ביצועים אבל כל עוד לא טיפלת בזה אין רווח שעתי יותר מידי טוב. אמנם זה לא מינימום אבל אפילו לא פי 2
ולגבי להיות מוכשר ולהיות שכיר ולהרוויח טוב בתחומים לא קובנציונאלים זה הרבה הרבה יותר נדיר מאשר הייטקיסט כושל
לגבי שעות. מורה 'מתחיל' (אחרי 3-4 שנים. לא סטאז') מקבל לשעה ברוטו כ45-60 שח
אחרי קיזוזים של כל השעות מעבר זה בערך חצי שעה על כל שעה משולמת.
ואז יש לך במצטבר 4 חדשי חופש ו8 חודשי עבודה (הקצנתי יש פחות חופשים אבל שיהיה קל לחשב)
אז את מקבלת נטו 45-60 לשעה אז זה די מתקזז. אתה מקבל שכר על 2/3 מהעבודה אבל עובד רק 2/3 מהזמן.
כון שאם תהיי עם וותק של 20 שנה ותואר שני והשתלמויות תקבלי 100 לשעה. אבל בואי... אפשר להשיג את זה בהרבה פחות מאמץ
רק לימוד מקצועי הרבה יותר קצר. נתחיל מהתחום שלי. סוכן ביטוח פנסיוני מתחיל ב8000-9000 שח ותוך שנים בודדות (5-6) כבר צובר מספיק לקוחות כדי לקבל הכנסה פאסיבית כמעט לגמרי של 5000-10000 שח חוץ מלקוחות חדשים
תבחרי מתוך הדברים שמעניינים אותך את מה שיוביל להכנסה גבוהה - או מתוך מה שיש בו הכנסה גבוהה את מה שהכי יהיה לך נעים לעשות בחייך.
אני חסידה גדולה של לעשות מה שאני אוהבת, אבל קוראים לזה תחביב או שליחות ולא צריך להקריב את רמת החיים שלנו ושל הילדים לכל החיים עבור זה. מי שמרוויח יפה בגיל צעיר וחוסך ומתנהל באופן נבון, יכול כבר בשנות הארבעים או החמישים לחייו להוריד הילוך בצורה משמעותית וזה משאיר לו מספיק זמן לעשות בשקט כלכלי את מה שחלם לעשות מלכתחילה ולא השתלם. ראי את פורשי הצבא או אלה שעשו אקזיטים בהייטק, שהולכים לעשות הסבות להוראה או כל מיני דברים כאלה.
אני חושבת שזה לא בינארי - או שאני אוהבת את זה וזה לא מכלכל אותי או שאני שונאת את זה והמשכורת גבוהה. אפשר למצוא מקצוע שיעניין אותך עם משכורת מכבדת, יש מספיק מקצועות כאלה לבחור מהם.
ושמתאים לתכונות והיכולות שלך.
ולכן ממליצה מאד ללכת להכוונה מקצועית, פרטית (לא במקומות חינמים/מטעם האוניברסיטה).
וחשוב להגיד שלא כל תחביב כדאי להפוך למקצוע... מותר תחביבים מהצד בשביל הכיף ולא בשביל הכסף.
ולעניות דעתי, ומהנסיון שצברתי - בסוף כסף לא יעשה אותך מאושרת או מסופקת. כסף גם לא יכול לתת את זה.
וכמה זה משמעותי בבית ובזוגיות שטוב לך, שאת עושה משהו שטוב לך בו.
מה אפשר לעשות כשהאחריות ההורית של ההורה השני לוקה בחסר?
אסביר,
הוא איש טוב ואבא טוב.
לא משנה המצב בינינו, הוא לא רלוונטי.
מתייחסת רק להתנהגות שלו כהורה.
כשהילדים בבית איתו, יש כאוס.
הוא לא מחזיק. לא מקפיד על דברים שצריכים להיות בשגרה.
הכל מרגיש כמו אווירת עלא באב עלא.
חוזרת למגבות על הספה, בגדים מלוכלכים על הרצפה שני ס"מ מהסל, וילדים חצופים ומשתוללים שצריך פלוגה כדי להרגיע אותם.
כשהילדים איתי, יש רוגע והרמוניה.
מקפידה איתם על חוקים, סדר, זמנים.
הכל ברוגע ושלווה. אין חיכוכים. כל אחד תופס את הפינה שלו ויש אווירה של קסם בבית.
עד שהוא נכנס הביתה.
הילדים פשוט מריחים את הפשרנות שלו לדעתי.
על הכל הוא מוותר.
מעניש, ומוותר. מאיים. לא מקיים שיח.
עכשיו, כמובן שאני לא מושלמת. אבל מפה ועד הורה שהילדים איתו בכאוס מוחלט יש פער רציני.
פרקטית, להיות הורה 24/7 מבחינתי לא אופציונלי.
אני גם ככה איתם המון שעות לבד. באהבה ושמחה.
ויש לי כמובן דברים שאני מחויבת אליהם מול עצמי.
מעבר לעובדה שאם אתמסר ככה, בוודאות אשחק עד היסוד.
ניסיתי לומר לו, לרמוז, לבקש על דברים ספציפיים.
עדיין הכל נותר על כנו.
מה כן אפשר לעשות?
זה בריא ומייצר גמישות נפשית ומחשבתית שאבא ואמא שונים. ושעם כל הורה מתנהלים אחרת. את נותנת להם צד חשוב מאוד באישיות . אבל נם יכולים כם להתרם ממה שקורה אצלו. שם הם קצת מתפרקים ומרשים לעצמם להשתולל ולהיות פחות בתוך הגבולות, מי אמר שזה רע? אני חושבת שזה בריא לנפש שיש גם מקום להשתולל, לפרוק ואפילו להתחצף קצת. זה לא באמת מזיק להם. מבינה ממש שזה קשה לך, גם לי קשה להגיע לבית הפוך... ואני יכולה להתחרפן מזה, רק שב"ה יש ביני לבין בעלי יחסים טובים, ועל כל פשעים תכסה אהבה... וממה שאני מבינה אתם במצב אחר. במצב זוגי לא טוב יש נטיה לשחור לבן, וככה את מתארת את המצב אצלך יש קסם, ואצלו כאוס. טובת הילדים שלך שתתני לילדים שלך לחוות את 2 ההורים שלהם . מניחה שרוב הזמן את איתם ואת נותנת גבולות וסדר , אז מידי פעם עם אבא יש בלאגן, זה לא יפגע בהם, הפוך הם יגדלו להיות ילדים יותר בריאים בנפשם( הסדר נותן רוגע ושגרה , קצת בלאגן מייצר ילדים יותר יצירתיים, ועם יותר אומץ ותעוזה , חשוב מאוד בחיים ). לכן, אני מציעה, שחררי, תני להם להנות עם אבא שלהם, זה האבא שהם קיבלו מהקב"ה ואת לא המחנכת שלו , הוא באמת לא הילד'שלך, תני לו להיות אבא בדרכו. לא תארת פה שום דבר מסכן חיים( זה הדבר היחיד שאני רבה עם בעלי עליו בענין , כשהוא מרשה דברים שמסוכנים בעיני , לראות מסך בשעה מאוחרת לא מסכן חיים...)
בעלי ואני ב"ה בזוגיות מהממת ואוהבת באמת.
היום קרה משהו שמפריע לי ואני מתלבטת אם אני מגזימה או שזה באמת מציק. בעלי סטודנט והלך ללמוד למבחן שלו עם מישהי מהלימודים, כדי שתשלים לו חומר שהפסיד במהלך החודשים האחרונים במילואים. זה עורר בי פתאום רגשות של קנאות מה הוא יישב עם בחורה לבד והיא תסביר לו? מה ואם הם יצחקו פתאום וכו... אני קנאית בהגזמה או שמה?
חחחח תודה
אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו...
אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,
אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.
(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)
אין נכון או לא נכון.
לאחת זה יפריע-וזה בסדר.
ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.
אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.
תשתפי אותו בתחושות שלך.
אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?
זה טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".
אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה , לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".
אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.
אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי
יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.
זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).
מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.
השאלה אם יש לו ברירה.
אבל כמה נקודות ציון
א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .
ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים
ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת
ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת
הצלחה רבה
לק"י
לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.
ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.
אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.
עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..
זה די פשוט ובסיסי
שיפריע לך
כדאי לשתף בזה❤️
אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים.. או שילמדו בזום.
יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו
ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)
אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם
שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.
אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.
גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.
והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.
אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.
מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.
זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...
העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.
אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.
אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.
וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים
בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...
זו האמת וזו דרכה של תורה
ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.
*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.
אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).
ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.
אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.
לשאול אותו
אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט
ומלחמת קיום מאז. יש צורך בעוד אחד כזה? פעם הייתי מצחיק.
יאללה בואו נצחק קצת על עצמנו. מקווה שאצליח להעלות חיוך - נשואים טריים
וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝
אבל גם היום ❤️
ממד אחד חושבת על גירושין מצד שני על הילד שיוולד.
בעלי עוזר לחבר שלו " בן 60" עבר ניכור הורי חי במקלט אדם רווק.
הולך איתו לקניות,מתקשר אליו , מבשל לו (מה שבבית הוא לא עושה) ואומר לי שהוא לוקח ממנו כסף על הבישול כי זה חשמל ומים.
הבנאדם נדבק לבעלי כל הזמן מתקשר , תבוא איתי לאירוע.
הגעתי מהעבודה אחרי שעתיים וחצי של פקקים וקניות בעלי ביקש שאבשל
בישלתי , גם בשביל אותו אדם.
בעלי חוזר ב3-4 לפנות בוקר כל הזמן מסתובב איתו.
עובד רק בעבודה אחת שהכסף לא מספיק , מתבטל.
התייעצתי עם רב מקובל שאמר לי שאותו אדם לא יעזוב את בעלך הוא נדבק אליו ורק יהיה יותר גרוע.
אפילו יש לי אוכל של אותו אחד כדי שנבשל לו.
חוץ מזה שבעלי רב איתי שהלכתי לבת מצוה של אחיינית שלי
ואחותי והוא לא מדברים יש קצר במשפחה.לחמותי היא לא אמרה שלום וחברותי אומרות שהיא דיברה עלי בחתונה שלי ואמרה " אחותי סתומה שהתחתנה".
היה לי ויכוח עם חמותי ובעלי ופתחתי בפניה את עניי הגירושים
אמרתי לה קחי את הבן שלך תחנכי אותו וקחי אותו.
היא ענתה לי שאין לה שליטה עליו ושאני צודקת שאנשים מתגרשים בגלל זה.
ואמרה לו תעזוב את אותו חבר.
אחיות שלו רבו איתו שגר יעזוב וזה לא עוזר.
אין לי את מי לספר ולשתף רק חברה אחת שיודעת
אבל אני מרגישה שנמאס לי מהניצול הזה
אפילו ההורים של בעלי אין להם מה להגיד ומה לעשות- רבו איתו ומה לא...
כן אומרת שבעלי לא מדבר גם עם אחיות האחרות שלי.
מרגישה שנמאס לי מהנישואים האלה
ולגבי שם של גרושה עדיף
אבל לחיות בנחת ובשלווה .
נ.ב - יש סיפור במשפחתי שאני גילתי בשבעה של אימי ע"ה - שהיא היתה מבשלת פעם בשבוע אוכל ושולחת בקופסאות לאדם ערירי ניצול שואה וכך כל שבוע.
אבא שלי ידע מזה והאחים שלי היו מביאים לו
הם סיפרו שהם היו ילדים קטנים והיו שותפים לזה
א. העזרה של בעלך לאדם בודד
ב. חוסר בגבולות בעזרה
ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה
ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו
אתחיל מההתחלה.
בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.
גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.
הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.
כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.
ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.
השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?
למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?
האם את מרגישה שאכפת לו ממך?
האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?
ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?
האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?
תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.
להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.
שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.
למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.
מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.
יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.
מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.
בהצלחה יקרה!
לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?
אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.
החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם.
או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק
או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.
הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?
לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.
שיש כל מיני מורכבויות,
מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.
ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,
וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)
אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.
קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.
יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.
בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר
(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").
מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.
ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך
ובפרט כשאת בהריון
תעצרי אותו לשיחה
ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.
בצורה ברורה.
אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר
לא מקובל וכאלה
רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע
ולא לדפדף את המקרה
כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון
הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.
זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם
מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.
הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,
ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית
לפעמים האנשים האלה סבירים
יודעים לא להפריע.
ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.
ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי
תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.
אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו
נתח מהזמן, שישים לב.
בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!
למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.
את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.
תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.
שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.
כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).
נר איש וביתו
דווקא בחג הזה, חג החנוכה, כשאנחנו מוצאים עצמינו מארחים או מתארחים,
מוקפים בסביבת המון אנשים, משפחה, חברים
דווקא אז חשוב שנזכור את הבסיס שלנו.
שנר איש וביתו.
"ואישתו היא ביתו"
איש ואישתו.
בבית.
פנימה.
כשטוב לנו יחד - מי יכול עלינו
רק מהתנועה *הזו*, מבפנים - החוצה - רק כך נוכל להתעלות.
נתרכז בביתנו פנימה.
נמצא את הכמה רגעים בין לבין, ניצור אותם, ניזום אותם,
נעלה אותם לראש סדרי העדיפויות, מעל הכל.
גם במחיר "ביטול" מפגש משפחתי כזה או אחר,
גם במחיר אחר.
כמה שנצטרך.
עד שנרגיש שאנו מלאים.
וממילא בהתמלאות ובטוב שלנו - נוכל להיות עוד יותר בטוב ועוד יותר להשפיע גם החוצה.
נר ה' נשמת אדם
ה', הקב"ה -
אתה שאמרת שתמחה את שמך מעל המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו
שימכר ספר תורה ובלבד שיהיה שלום בית בין איש לאישתו
ששמך שלום וכמה חשוב השלום. ובראש ובראשונה בין איש לאשתו.
נשמת אדם -
נשמה שנתת בי טהורה היא.
ונשמה שנתת באשתי טהורה היא.
ונשמה שנתת בבעלי טהורה היא.
טהורים הם.
כוונותיה של אישתי טהורות הן, נשמתה טהורה היא, גם אם בטעות פגעה בי.
כוונותיו של בעלי טהורות הן, נשמתו טהורה היא, גם אם בטעות פגע בי.
וכל עוד הנר דולק אפשר עוד לתקן
כוונותיהם טהורות.
וגם אם מעשיהם לעיתים לא מיטיבים - נלמדם איך.
נלמד גם אנחנו יחד.
נלבן. נברר. נתקרב.
נגדל מזה. נתעצם.
נזכור שמי שאמר "ו*כל* זה אינו שווה לי" - היה המן הרשע,
בעוד מרדכי היהודי מלמדנו כי הוא "רצוי *לרוב* אחיו".
והרוב טוב.
ולא צריך לחפש את ה"כל".
נדבק ברוב. ברוב הטוב.
נגדיל אותו.
נמשיך ללמוד אחד את השנייה.
נמשיך ללמוד את עצמינו.
"מוסיף והולך"
נמשיך להוסיף לטוב הזה, כל פעם עוד ועוד
עוד תובנה,
עוד קירבה,
עוד אהבה,
עוד כלים,
עוד תקשורת,
עוד גדילה זוגית ואישית.
8 נרות
8 - מעל הטבע.
נס.
ימים של ניסים, הלל והודיה.
*מעל* הטבע.
וה' מוחה שמו *מעל* המים כדי להשכין שלום בין איש לאישתו
וגם אנחנו, נתבונן *מעל*.
נתבונן ב*מבט על* על הסיטואציה הזוגית שלנו
מה היה שם?
היינו בריב? ריב נוראי? ריחוק איום? מצאתי את עצמי חווה קושי עצום? תסכול עמוק וחוסר אונים?
ואם אני מסתכל/ת במבט על, מה אני רואה?
מה *בעלי* הרגיש וחשב שם?
מה *אשתי* הרגישה וחוותה שם?
"לא טוב היות האדם לבדו" -
לא טוב לו לאדם כאשר הוא לבוד, דבוק, גב אל גב
"אעשה לו עזר כנגדו" -
כנגד, מול, מציאות של פנים מול פנים.
מציאות שרואים גם את ה"פנים" - אראה את הפנים של בעלי, אראה גם את הבפנים של בעלי, את הנשמה שלו - וזו תהיה מציאות מתוקנת שתוכל לקרב עוד ביננו.
מציאות בה אראה את הפנים של אשתי, את הבפנים שלה, את הנשמה שלה - היא מציאות מתוקנת שתוכל לקרב עוד ביננו.
המבט על הזה,
מעל,
יכול ליצור גם אצלנו מעל הטבע.
מעל הטבע האנושי שלנו.
להתגבר.
להתגדל.
להרחיב את כוחות הנפש שלנו.
לעלות מעלה מעלה.
להביט גם מעלה. לקב"ה. שהכל מאיתו. והוא משרה שכינתו ביננו.
ללמוד ממנו ולהביט גם אנחנו מעל הסיטואציה, מעל הפגיעות שלנו,
לנסות לראות *גם* את הצד השני (גם ולא רק, לא לבטל את עצמינו חלילה, לא להתכחש לרגשות שלנו חלילה, אלא להיפך - להכיר בהם. לתת להם מקום. להבין אותם. לעומק.
ובהמשך נוכל גם לתווך ולתקשר זאת *נכון* לבן/בת זוגנו)
לנסות לראות מה עובר ועבר שם במחשבתו, ברגשותיו, בנשמתו?
ולעיתם דווקא *מתוך הקושי*, מתוך הקושי הכי הכי עצום אפילו -
מ-קץ
עת צרה היא ליעקב ו*ממנה* יוושע -
וגם אם הכי חשוך וקשה - עלות השחר עוד תגיע. וקרובה מאין כמותה.
ודווקא מתוך החושך הכי גדול - נדליק את האור.
בלב שלנו.
בלב של החצי השני שלנו.
נראה גם את האור שבו/בה.
את כל הטוב שבו/בה.
נבין מתוך עוצמות הכאב במבט על מה היה כאן בעצם,
מה הוביל לכך,
מה אני הכי הייתי צריך שם?
מה אשתי הכי הייתה צריכה שם?
לכן נזכור -
כשאנחנו במשבר - זו הזדמנות נדירה ועמוקה בשבילנו לתקן.
לתקן את עצמנו.
לתקן את החיים שלנו.
לתקן מה ששבור לנו בחיים האלה.
כשאנחנו נמצאים במשבר -
יש לנו גם הזדמנות נדירה להיות "משבירים לעצמנו"
כמו יוסף הצדיק, שהיה המשביר במצרים,
בזכותו לכל העם היה מזון ויכולת קיום ל7 שנים שלמות.
גם אנחנו -
אם נשכיל להבין מה המשבר הזה שאנו חווים אומר לנו?
מה הוא אומר עלינו?
מה הוא אומר על המקום שאנו נמצאים בחיים?
מה בו כואב לנו הכי הרבה?
מה הוא גורם לנו לחשוב, להרגיש ולרצות הכי הרבה?
אם נענה לעצמנו על כל אלה -
נוכל לזכות ולהיות המשבירים של עצמנו.
לגרום לנו להיות ניזונים יותר,
להיות חיים יותר,
להיות שלמים יותר
להיות מרוצים יותר.
כשאנחנו נמצאים במשבר -
ניתן לנו "שובר" במתנה.
כן,
לפעמים
המשבר הוא מתנה.
כי בלעדיו לא היינו עוצרים רגע להסתכל בחיים שלנו.
לראות איפה כואב, איפה קשה,
איפה רע,
מה צריך לתקן,
מה לא הולך אפילו שניסינו בכוח זמן רב,
מה דרוש תיקון לשבר הזה.
קיבלנו שובר חינם להזדמנות חד פעמית להפוך את החיים שלנו למשהו טוב יותר.
כשיש משבר,
אפשר לקחת את המשבר הזה,
להתעלם, לכאוב ולבכות ולא באמת לשנות משהו בחיים שלנו.
אבל אפשר גם אחרת.
אפשר גם לתקן את השבור.
אפשר גם לזכות בשובר מתנה להתבוננות מעמיקה על החיים שלנו.
אפשר גם ללמוד ממנו ובזכותו להיות המשבירים הראשיים של עצמנו.
"המשביר לצרכן"
וה"צרכן" הזה הוא אני. לי אני צריך להיות המשביר.
נר החיים
הנר שמסמל את החיים, "נר ה' נשמת אדם",
והטומאה - מסמלת היא את היעדר החיים.
"טמא" משורש א.ט.ם - אטום - היעדר חיים.
ביצית שיכלה להיות מופרית אך לא הופרתה - תגיע הוסת ותהיה כאן מציאות של היעדר חיים = טומאה.
תינוק שיצא לאוויר העולם וכבר איננו בתוך גופה של אימו - יש כאן מציאות של היעדר חיים בתוך הגוף = טומאה.
אדם שהתקרב למת, נגע במת - יש כאן מציאות של היעדר חיים = טומאה.
הטומאה היא היעדר החיים.
וכאשר אני עם אשתי/בעלי אני רואה חיים.
"ראה חיים עם האישה אשר אהבת"
איתה, ורק איתה אני אראה חיים.
איתו, ורק איתו אני אראה חיים.
ואם חלילה אפזול הצידה ולא אהיה בבלעדיות ונאמנות לאשתי/לבעלי - כאן יש טומאה. כאן יש היעדר חיים. כאן אראה מר.
כאן היוונים רוצים להשכיחם מחוקי תורתך, לטמא את הקדוש לנו, להכניס עבודה זרה בליבנו.
נתחזק בחיים.
בשלמות.
בשלום.
בבלעדיות.
"ראה חיים עם האישה אשר אהבת" - נשואים טריים
רק איתה, עם אשתך, אתה יכול לראות *חיים*
רק לה, לאשתך, תשמור את האהבה שלך.
רק עבורה, עבור אשתך תהיה הגיבור שלה.
תהיה גבר. וגיבור. שלה. ועבורה.
לא לחפש להיות גיבור של אישה רנדומלית, אלא של אשתך.
לא לחפש לעזור ולסייע על חשבון הבית פנימה.
להשקיע את כל הטוב הענק הזה שבך – באשתך.
להסתכל *לה* בעיניים
לשמח *אותה*
להצחיק אותה
לפלרטט איתה
לכתוב לה מכתבים או הודעות משמחות במהלך היום
לשלוח לה אימוג'ים אוהבים
לראות מה קשה *לה*, מה אתה יכול לעשות עבורה? במה אתה יכול לעזור לה?
לראות עוד את כל הטוב הגדול הזה *בה*, במי שכרתת איתה ברית עולם.
אין לך דבר יותר יפה ושלם ואהוב ומדהים מהאהבה הזו בינך לבין אשתך.
אין שום דבר שיכול להתחרות בזה.
זה *באמת* הדבר הכי יפה ומדהים שקיים בעולם.
כמה יופי וטוב אתם יכולים לחוות!
אילו עוצמות של קירבה ואהבה ואושר יש בכוחכם לחוות! מרגש ומפעים עד כמה!
כמה היופי והטוב הזה יעשו לך טוב, לאשתך טוב, לילדים שלכם טוב, לקב"ה נחת גדולה, לעולם כולו טוב עצום.
-----------
"שמעי בת וראי והטי אוזנך" ושכחי כל עבודה זרה שבלב וכל גבר זר שאינו בעלך
והטי אוזנך וליבך לאישך שלך.
תהיי האישה שלו, ורק שלו.
שמרי את יופייך, את צחוקך, את ליבך רק לו.
ראי חיים ואהבה יחד איתו
כל כבודך בת מלך – רכזי פנימה, פנימה אל תוך ביתך, פנימה אל אישך.
השקיעי את כל הטוב הזה שנקרא את – בו.
להביט בו בעיניים
לשמח אותו
לצחוק איתו
להעריך ולתמוך בו
לאהוב אותו.
אין לך דבר יותר יפה ושלם ואהוב ומדהים מהאהבה הזו בינך לבין אישך.
אין שום דבר שיכול להתחרות בזה.
זה *באמת* הדבר הכי יפה ומדהים שקיים בעולם.
כמה יופי וטוב אתם יכולים לחוות!
אילו עוצמות של קירבה ואהבה ואושר יש בכוחכם לחוות! מרגש ומפעים עד כמה!
כמה היופי והטוב הזה יעשו לך טוב, לבעלך טוב, לילדים שלכם טוב, לקב"ה נחת גדולה, לעולם כולו טוב עצום.
פשוט אני..הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.
עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.
(GPT)
(התודה לפשוט אני ולצ'אט גיפיטו😅)נגמרו לי השמותהיי
מתייעצת פה עם אנשים שמן הסתם היו במקום הזה...
תחילת הנישואין, ב"ה מאושרים עד הגג יחד. הבעיה היא שאנחנו ממש ממש מתקשים עם ימי הנידה והריחוק. חשוב לנו מאוד להקפיד ועדיין נופלים במגע ומרגישים אחרי זה רגשות אשם. מה עושים עם זה?
ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.
לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.
ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.
שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.
אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.
מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:
1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).
2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.
עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.
כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.
אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.
מלא הצלחה יקרים!
ומזל טוב 🍷
פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.
קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.
אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...
מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש
אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה
ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...
שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)
ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.
אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.
מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר.
שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.
אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.
מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).
באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.
אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.
הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.
כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.
ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.
ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,
ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.
כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,
ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:
בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.
זו ממש עבודת חיים.
בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,
גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם
ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.
ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:
לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.
וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.
וזה ממש לא סתם.
הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -
שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"
וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.
עכשיו,
בתקופה שאסורים,
ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,
ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -
פתאום נלקחה מכם השפה הזו!
משניכם!
אז גם בעלך - זה קשה לו
כי הוא אוהב אותך
ורוצה להגיד את זה
להגיד את זה גם במגע
והוא לא יכול!!!
ואת, אוהבת אותו כל כך
ורוצה להיות קרובה אליו
אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!
ואז מה קורה?
למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...
ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!
ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -
*כי* כל כך אוהבים
*כי* כל כך קשה בלי המגע
ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי
וגם כדי לא ליפול.
השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!
שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!
שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו
שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!
אם מבינים את השורש של זה,
את המקום ממנו הכל קורה -
זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.
כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית
אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך
ואז התסכול גדול שבעתיים
גם אין שפת המגע
וגם אין את שפת המילים
אז כאילו מה? אז מה כן יש?
מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?
מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?
מה, הוא כבר לא אוהב אותי?
מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?
מה יש לנו?!
אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!
יש ביניכם קשר שלם!
אהבה שלמה ואמיתית
אתם פשוט אנושיים!
פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!
והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!
עכשיו זה חשוב חשוב חשוב
אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן
וכ"כ למה?
כי דווקא בימים האלו,
הימים שאיש ואישתו אסורים,
הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".
הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש
אותו איש
או אותה אישה
יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה
ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם
ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי
ע"י קשרים אסורים ל"ע
או מריבות
ויכוחים
צעקות
חוסר הבנה
רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,
או לצחוק ממישהו אחר חלילה,
או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו
וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק
כיוון שאין ואקום בעולם.
איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.
וישר צריך למלא אותו!
כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"
ומפרש רש"י מים אין בו
אבל נחשים ועקרבים יש בו!
ז"א, אם אין את הקירבה
אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!
וצריך להיזהר שבעתיים!
צריך ל"סור מרע" שבעתיים!
ואז "לעשות טוב" שבעתיים
לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)
לא לריב מריבות מכוערות
להמשיך להבין אחד את השני
כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)
כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע
כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,
כן לדבר על הדברים
כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"
או בפתקים
או מחוות
או חיוך
כן להתמלא במה שכן יש
במה שכן היה
להיזכר בזה
לזכור את זה
להפנים את זה
להסניף את זה עמוק לתוכנו
ובשאר הזמן?
בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.
ולשחרר.
להרפות.
ככה זה.
אי אפשר תמיד מושלם.
אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*
זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו
זמן יותר לפיתוח תחביבים
זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר
זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר
זמן יותר לבקר הורים ומשפחה
זמן יותר לישון
זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג
וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו
זמן יותר לעצמו
לעבודה/לימוד תורה
לחברים
ליציאות עם משפחה וחברים
לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו
ואז
כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע
אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -
שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,
ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים
עוד יותר שמחים
עוד יותר *הם*
ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר
כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)
ואז יש גם את הגעגוע
והציפייה
והכמיהה
והתשוקה
ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!
ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.
אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"
שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,
שצריך מדי פעם להתאפס
לאפס אותו.
כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה
אבל כאשר מאפסים אותו
ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה
ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -
שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,
שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,
למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,
אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,
לדבר על הילדים החמודים
להקדיש יותר זמן לילדים החמודים
לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים
לרקוד
לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)
בילוי יזום יחד
שיחה טובה
מבט בעיניים א ר ו ך
ממש להעיר את הקירבה הזו
כמו שעון מעורר
ואז,
במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -
ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.
למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות
עם חברה
לצאת לאוויר עם מוזיקה
לישון
להסניף את הילדים
להתפלל על זה ולהתפלל בכלל
להתחזק
לראות סרט טוב
לראות תמונה שלכם יחד
ליצור משהו
לעזור למישהו - בטוב
ממש להתכוונן לזה!
לדבר את זה.
לשהות לבקש מהשם את זה.
במילים פשוטות.
כל יום.
ואם קשה אז יותר חזק לבקש.
ותמיד תמיד לחשוב
מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -
אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?
ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?
וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!
וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!
ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹
אשמח אם תוכלו אפילו לתייג אנשים מהפורום שעוסקים במקצוע. תודה
מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?
מה היקף העבודה?
מנסה להשיג.
המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.
גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.
המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.
אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?
תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.
אשתי לא אוהבת לבשל אבל טובה בזה, אמא שלה לעומת זאת שורפת סלט. בקיצור זה לא הצד החזק שלהן. אשתי כל הזמן אומרת שיש ביצה במקרר ואפשר להכין חביתה, ויש ירקות אפשר לחתוך סלט, ולכן לא מבשלת. ואני אומר לה שאני רעב והלוואי והייתי יודע לבשל אוכל, אוכל אמיתי. בישולים. סירים. הבנתם..
בקיצור, חזרנו שבת מההורים שלה, עם מה שמתיימר להיקרא "אוכל", וכל השבוע אני רעב! אומר לה אולי תוכלי להכין משהו, את טובה בזה. היא אומרת לי שיש אוכל מההורים שלה, או שאני אכין חביתה, מצידה לא חסר אוכל.
אז עשיתי מעשה - הלכתי לקנות אוכל מוכן, פיצה שווה, המבורגר טוב, סושי מפנק..
חזרתי ואמרתי לה - זה שלי! אני רעב!
ואז היא נפגעה ממני ממש. אמרה לי שהיא גם עובדת קשה, וגם רעבה, וזה לא בסדר שאני לא חולק איתה. אז אמרתי לה שהיא טוענת שיש מלא אוכל בבית, אז מה פתאום היא מתנפלת על מה שקניתי? לא בקטע של קמצנות , אלא בקטע של אם את בסתר ליבך גם רעבה וגם יודעת שאין באמת מה לאכול ושסלט לא באמת משביע, אז מה את מחכה שאני אקנה אוכל מבחוץ ואז אוכלת לי אותו??
בקיצור - מה דעתכם? האם אני באמת לא בסדר במצב הזה?
זה מעניין, לא גוזל יותר מדי זמן אם מכינים תבשילי קדרה, אורז עם ירקות, פשטידות וכיו"ב. בנוסף תזכה להמון מחמאות מאשתך וחמותך.
